חיי בשבי ארגון הטרור (של איש אחד)

אני לבד בבית אבל כל מה שאני עושה אני שומעת אותו בראש אומר לי שזה לא בסדר או מעליב אותי. נגיד אני הולכת למקרר וחושבת מה להכין לבת שלי לאכול אז אני שומעת אותו צועק שהאוכל שאני מכינה לא טוב ושאני לא משקיעה. אני מחפשת עבודה אבל מפחדת למצוא כי אין לי ביטחון לצאת מהבית כל יום כי מי יודע מה יקרה ומה יוליד יום ואולי יהיו ימים גרועים ממש שאני לא אוכל לצאת מהמיטה או אבכה כל היום מלחץ. אני לוחצת על הידיות של הדלתות בעדינות כי אני מפחדת כי אם משהו יישבר בבית הזה הוא ישתגע. אסור לי להביע דעה שהיא שונה מהדעה שלו. זה נחשב לכך שאני מזלזלת בו ולא סומכת עליו והוא אפס בעיניי. אם הוא מתעצבן יותר מדי כי אמרתי משהו משל עצמי הוא צועק עלי שאני לא יודעת כלום מהחיים שלי ולא מבינה בשיט ואז הוא נוסע מהבית ונעלם ואני נשארת לבד עם הילדים. ואז אני בפחד שהוא יעשה משהו מטורף שיפגע במשפחה אז אני מתקשרת אליו והוא כמובן לא עונה ומנתק את השיחה אז אני מתקשרת שוב והוא שוב לא עונה אז אני שולחת סמסים שאני אוהבת אותו ושזה סתם ויכוח טיפשי ומה זה משנה מי צודק. אני הולכת בבית על ביצים וכל הזמן מחדת ואין לי חברות כי אני מתביישת שיראו שככה החיים שלי ואני מתביישת מהשכנים ששומעים את הצעקות. עד לפני חודש גרנו בבתים מבודדים ועכשיו אנחנו קצת יותר קרובים לאנשים ולא נעים לי ששומעים. אני שוכבת איתו בשביל שהוא יהיה רגוע ואז גם אני וגם הילדים נוכל לנשום אבל לפעמים לא בא לי ואני ממש לג מסוגלת לזה נפשית ואז למחרת הוא שונא את כולנו. אני שונאת את המבטים המפחידים המטורפים שלו ואני מפחדת לעזוב בגלל הבלגן שיהיה והטרור. אני לא קונה לעצמי כלום ואם אני קונה אז אני מתנצלת מיליון פעמים ואומרת שזה היה במבצע או אחד פלוס אחד ולא בזבזתי.  נורא מוזר שאנשים אומרים עליו שהוא רגוע ולא מסוגל לצעוק אבל הם יגלו בטח המה הם טועים מתישהו. פעם היה איזה בלבול (אסור להתבלבל) והוא נסע והיה צריך לאסוף אותי וחיכיתי לו במקום הלא נכון ואיזה צרחות חטפתי. המוכר הסתכל עלי באוטו בהלם. ופעם נסעתי רברס בטעות (אסור לטעות) ונכנסתי באוטו וסיפרתי לו ואיזה צעקות חטפתי. גם ככה הייתי בדיכאון מהתאונה אז עוד הצעקות שלו בכיתי יומיים, לא הייתי מסוגלת להתמודד.