רעשים

אחד הרעשים הכי נעימים הוא הרעש של המדיח עובד. רעש נעים של כלים שעושים אמבטיית קצף, אחר כך נשטפים במים חמים, אולי מקבלים אחר כך שוב שפריץ של נוזל מבריק כלים או סבון כלשהו ואחר כך שוב נשמע הד של שטיפה במים חמימה. אחר כך המדיח שותק. הכלים עוברים ייבוש. מדי פעם נשמע קול טרטור קליל ונעים בצינור שמזכיר לך שהוא עדיין עובד ובסוף, כשהמדיח מסיים, פותחים את הדלת ויוצאים קצת אדים.

אני לא יודעת למה אבל זה רעש יותר נעים משל מכונת כביסה שעושה את אותו הדבר לבגדים. אולי זה בגלל היא לא עושה את אותו הדבר. הבגדים עוברים חוויה פחות נעימה מהחוויה של הכלים. הם מתערבלים במהירות בתוך התוף של המכונה, מתערבבים, נזרקים מצד לצד בגסות, עוברים סחיטה, בסוף כשהמכונה מסיימת היא מטלטלת אותם בכוח ושומעים בומים חזקים ורעידות. אפשר להגיד שזה תהליך אלים. לא נעים להיות בגד בתוך מכונת כביסה, עדיף להיות צלחת בתוך מדיח כלים.

אולי יש אנשים שיחלקו על דעתי, אלה האנשים שאוהבים סרטי אקשן, פעולה, אלימות. אני אוהבת דרמות וקומדיות. שאלתי את בעלי שאוהב סרטן אקשן ואלימות איזה רעש הוא יותר אוהב. הוא ענה שאת שניהם לא. 

משאלה

כשהייתי קטנה, בערך בת שלוש או קצת יותר, האמנתי שכשאני ישנה וחולמת חלומות, יש בועה מעל הראש שלי, כמו בועת מחשבות בסרטים המצוירים, שבה רואים את החלומות שלי מוסרטים. פחדתי שיראו על מה אני חולמת, אז תמיד ישנתי עם הפנים לכיוון הקיר. פחדתי תמיד מתשומת לב, הייתי מהילדים האלה שאם הם מרגישים שמסתכלים עליהם הם ישר מחפשים זוג רגליים של מבוגר כדי להתחבא מאחוריהן. לפני כמה ימים הייתי בסופר. בעוד אני מסתובבת עם העגלה שמעתי לפתע מישהו קורא בשם שלי. זה היה מוזר כי אני לא זוכרת מתי קראו בשם שלי בפעם האחרונה. המשאלה שלי מהילדות, לא לקבל תשומת לב ולהיות שקופה, התגשמה. אני לא אומרת שאין אנשים שמחבבים אותי. אם אני הולכת ברחוב ורואה מישהו, אנחנו נגיד שלום אם אני ממש אתאמץ ואסתכל, אבל אם לא, לא קרה כלום, הצד השני לא ינסה לגרום לי לשים לב אליו כדי שנחליף ביננו ברכת שלום. נמשיך בדרכנו בהתעלמות בלתי מורגשת, אפילו לא הפגנתית, ובפעמים הבאות בודאי שכבר לא נגיד שלום, כי ברגע שפספסת שלום אחד, הפכנו לזרים. מסתבר שטעיתי. אף אחד לא קרא בשם שלי בסופר. אולי זה היה שם אחר או שקראו למישהי אחרת. אני לא מאשימה אף אחד כי כמו שכתבתי קודם, זאת היתה משאלת ילדות שלי להפוך לשקופה. אולי משאלות ילדות מתגשמות לעתים קרובות יותר אצל אנשים מכפי ששמים לב. כשהיינו בסידורים בפתח תקוה, בעלי ואני, אמרנו שכבר על הדרך נקפוץ לבקר את סבא שלו בבית החולים. לא זוכרת מה היו המניעים האמיתיים שלנו. באנו אליו והוא היה עם פיג'מה של בית חולים ועם הפיליפינית שלו. איזה מזל שלאנשים בערוב ימיהם יש פיליפיני צמוד. הפיליפינית שלו היתה מהודו אבל אתה לא יכול להגיד ההודית שלו, אף אחד לא יבין. אבל אם תגיד פיליפינית כולם יבינו למה הכוונה. הוא הסתכל עלינו בפנים מאד עצובות, הייתי אומרת נעלבות. אחרי כמה זמן הסתבר לי שהסרטן התפשט לו בגוף בגלל שהוא לא היה הולך לטיפולים כי אף אחד לא לקח אותו. אני חושבת שהוא הרגיש שנטשו אותו. העיניים שלו היו נפוחות ומשוכות כלפי מטה, עם מבט כמו של כלב ששוכב לבדו. הקמטים ליד צידי הפה שלו היו עמוקים ומרים. הוא נעלב או פחד או שניהם. מה כבר יש לו להרגיש כשהוא לבד שם וכל הילדים שלו עסוקים בחיים שלהם. אחרי כמה חודשים שהוא סבל מכאבים ובדידות הוא מת לבד.