רעשים

אחד הרעשים הכי נעימים הוא הרעש של המדיח עובד. רעש נעים של כלים שעושים אמבטיית קצף, אחר כך נשטפים במים חמים, אולי מקבלים אחר כך שוב שפריץ של נוזל מבריק כלים או סבון כלשהו ואחר כך שוב נשמע הד של שטיפה במים חמימה. אחר כך המדיח שותק. הכלים עוברים ייבוש. מדי פעם נשמע קול טרטור קליל ונעים בצינור שמזכיר לך שהוא עדיין עובד ובסוף, כשהמדיח מסיים, פותחים את הדלת ויוצאים קצת אדים.

אני לא יודעת למה אבל זה רעש יותר נעים משל מכונת כביסה שעושה את אותו הדבר לבגדים. אולי זה בגלל היא לא עושה את אותו הדבר. הבגדים עוברים חוויה פחות נעימה מהחוויה של הכלים. הם מתערבלים במהירות בתוך התוף של המכונה, מתערבבים, נזרקים מצד לצד בגסות, עוברים סחיטה, בסוף כשהמכונה מסיימת היא מטלטלת אותם בכוח ושומעים בומים חזקים ורעידות. אפשר להגיד שזה תהליך אלים. לא נעים להיות בגד בתוך מכונת כביסה, עדיף להיות צלחת בתוך מדיח כלים.

אולי יש אנשים שיחלקו על דעתי, אלה האנשים שאוהבים סרטי אקשן, פעולה, אלימות. אני אוהבת דרמות וקומדיות. שאלתי את בעלי שאוהב סרטן אקשן ואלימות איזה רעש הוא יותר אוהב. הוא ענה שאת שניהם לא. 

משאלה

כשהייתי קטנה, בערך בת שלוש או קצת יותר, האמנתי שכשאני ישנה וחולמת חלומות, יש בועה מעל הראש שלי, כמו בועת מחשבות בסרטים המצוירים, שבה רואים את החלומות שלי מוסרטים. פחדתי שיראו על מה אני חולמת, אז תמיד ישנתי עם הפנים לכיוון הקיר. פחדתי תמיד מתשומת לב, הייתי מהילדים האלה שאם הם מרגישים שמסתכלים עליהם הם ישר מחפשים זוג רגליים של מבוגר כדי להתחבא מאחוריהן. לפני כמה ימים הייתי בסופר. בעוד אני מסתובבת עם העגלה שמעתי לפתע מישהו קורא בשם שלי. זה היה מוזר כי אני לא זוכרת מתי קראו בשם שלי בפעם האחרונה. המשאלה שלי מהילדות, לא לקבל תשומת לב ולהיות שקופה, התגשמה. אני לא אומרת שאין אנשים שמחבבים אותי. אם אני הולכת ברחוב ורואה מישהו, אנחנו נגיד שלום אם אני ממש אתאמץ ואסתכל, אבל אם לא, לא קרה כלום, הצד השני לא ינסה לגרום לי לשים לב אליו כדי שנחליף ביננו ברכת שלום. נמשיך בדרכנו בהתעלמות בלתי מורגשת, אפילו לא הפגנתית, ובפעמים הבאות בודאי שכבר לא נגיד שלום, כי ברגע שפספסת שלום אחד, הפכנו לזרים. מסתבר שטעיתי. אף אחד לא קרא בשם שלי בסופר. אולי זה היה שם אחר או שקראו למישהי אחרת. אני לא מאשימה אף אחד כי כמו שכתבתי קודם, זאת היתה משאלת ילדות שלי להפוך לשקופה. אולי משאלות ילדות מתגשמות לעתים קרובות יותר אצל אנשים מכפי ששמים לב. כשהיינו בסידורים בפתח תקוה, בעלי ואני, אמרנו שכבר על הדרך נקפוץ לבקר את סבא שלו בבית החולים. לא זוכרת מה היו המניעים האמיתיים שלנו. באנו אליו והוא היה עם פיג'מה של בית חולים ועם הפיליפינית שלו. איזה מזל שלאנשים בערוב ימיהם יש פיליפיני צמוד. הפיליפינית שלו היתה מהודו אבל אתה לא יכול להגיד ההודית שלו, אף אחד לא יבין. אבל אם תגיד פיליפינית כולם יבינו למה הכוונה. הוא הסתכל עלינו בפנים מאד עצובות, הייתי אומרת נעלבות. אחרי כמה זמן הסתבר לי שהסרטן התפשט לו בגוף בגלל שהוא לא היה הולך לטיפולים כי אף אחד לא לקח אותו. אני חושבת שהוא הרגיש שנטשו אותו. העיניים שלו היו נפוחות ומשוכות כלפי מטה, עם מבט כמו של כלב ששוכב לבדו. הקמטים ליד צידי הפה שלו היו עמוקים ומרים. הוא נעלב או פחד או שניהם. מה כבר יש לו להרגיש כשהוא לבד שם וכל הילדים שלו עסוקים בחיים שלהם. אחרי כמה חודשים שהוא סבל מכאבים ובדידות הוא מת לבד.

האוטיזם של ג'רי סיינפלד

ג'רי סיינפלד אמר שהוא חושב שהוא נמצא על הספקטרום האוטיסטי וכבר ארגונים שונים למען האוטיסטים מיהרו לאמץ אותו לחיקם ולהשתמש באמירה שלו לקידום והעלאת המודעות לאוטיזם. אין לי בעיה עם זה וזה נפלא שאדם מפורסם כמוהו, מודה בלי בושה בקשיים ומדבר בכנות על החולשות שלו, אבל הוא עדיין לא אובחן באופן מקצועי, הוא איבחן את עצמו, בטח על סמך קריאה באינטרנט של כל מיני מאמרים, כמו שאנחנו תמיד קוראים על מחלות ואומרים- הנה, את זה יש לי! . אם תקראו  ב DSM (האנציקלופדיה של מחלות הנפש) תתחילו להאמין שיש לכם מחלות נפש והפרעות אישיות רבות שמפורטות שם, כמעט בכל מחלה תמצאו קווים ומאפיינים שתרגישו שיש גם לכם. זה מה שאמרו לנו כשלמדתי פסיכולוגיה לתואר ראשון, לפני שניגשנו סוף סוף ל-DSM.
יכול להיות שג'רי סיינפלד נמצא על הספקטרום האוטיסטי, אבל למיטב ידיעתי אין לו הבחנה מקצועית. יכול להיות שהוא גבולי כמו הדמות של מהסדרה הורים במשרה מלאה.
גם אני כבר מזמן מרגישה שיש בי משהו מהמאפיינים של האוטיזם. כששמעתי את ג'רי סיינפלד מספר על זה, הזדהיתי מאד. אבל לא היה לי למי להגיד את זה אז באתי לפה לבלוג. תמיד הרגשתי שקשה לי מאד בסיטואציות חברתיות, שהן מתישות אותי, שאחרי שיחות עם אנשים אני פשוט חייבת לנוח. קשה לי שמתקרבים אלי, שמחבקים אותי למרות שאני שמחה לקבל חיבוק, קשה לי שנפתחים אלי ומספרים לי יותר מדי, קשה לי כשמחבבים אותי ונותנים לי מחמאות למרות שבאותו זמן אני שמחה לקבל את זה. קל לי הרבה יותר מאחורי המקלדת, לכבות כשלא נוח לי, לדבר בלי קול ובלי לראות מולי פנים של מישהו אחר, בלי לשמוע את הקול של מישהו אחר. אני לא בטוחה שזה אוטיזם, אולי זה קצת אבל זה גם חוסר ביטחון. תמיד בשיחה אני בוחנת את האחר- האם הוא משתעמם, האם לפי הבעת פניו הוא חושב עלי דברים רעים? אולי המחשבות והחששות האלה הם מה שמתיש אותי, אולי זה מה שמרחיק אותי מאנשים. מצד שני, מאיפה באה לי הרגישות הזאת למה שאנשים חושבים עלי (רגישות שבטח לא מאפיינת אוטיסטים). אולי זה כתוצאה מכל ה"מכות" והעלבונות שחטפתי מאנשים במשך השנים, בגלל כישורי החברתיים הלוקים בחסר.
ויש עוד משהו בי שמזכיר אוטיזם וזה החשיבות שאני מייחסת לפרטים קטנים, בדרך כלל לחוקים כתובים. אם משהו כתוב אז זה קדוש. או שאני מפרשת דברים שאנשים אומרים פשוטם כמשמעם. אם שואלים אותי שאלה אני עונה לה מילולית ולא תמיד מבינה את מה שמאחורי זה. זה יוצר מצבים מצחיקים לפעמים ואנשים חושבים שאני מצחיקה ויש לי חוש הומור. זה סוד החוש הומור שיש לי, שאני נותנת משמעות שונה לדברים. חבל שאין לי דוגמא כרגע.

התקשרתי כמה פעמים לסלקום בגלל בעיה שהיתה לי. יש להם נוהל שבסוף השיחה הנציג/ה שואל "איך הייתי". ואו זה גרוע. בכל פעם עניתי תשובה מפורטת, " אני לא יודעת איך היית, מה שחשוב זה התוצאות" . או " מה זה משנה אם היית נחמד אם אני לא יודעת אם הבעיה באמת טופלה". מעניין מה אחרים עונים. אבל סלקום, תפסיקו עם זה. הבנאדם עצבני ואתם רוצים ליטוף לאגו?

כמה כסף לתת לאירוע

יש המון אתרים שמחשבים כמה כסף מומלץ לתת במתנה לאירוע כמו חתונה. אני מכירה לפחות אחד.

אנחנו נותנים תמיד צ'ק לפי המקום, היום בשבוע, מספר האנשים שבאים איתנו וכד'. אבל אני המצאתי שיטה אחרת, שיטה מעניינת יותר, שתוציא אתכם מהשיגרה ומהקופסא המרובעת ותהפוך אתכם לאורחים בלתי שגרתיים ובלתי נשכחים בחתונה, בר/בת המצווה, הברית או הבריתה. 

אני גאה להציג בפניכם את השיטה החדשה לחישוב כמה לתת במתנה:
השיטה היא שיטת הגימטריה. נותנים צ'ק לחוגג לפי הערך הגימטרי של שמו. אם למשל לחתן קוראים איל ולכלה אביה, הרווחתם בגדול. תצטרכו לתת רק 1+10+30+1+2+10+5=61 שקלים! כמה חסכוני! אם אתם לא רוצים לצאת קמצנים, תוסיפו גם את הערך הגימטרי של שם המשפחה שלו ושלה. זה נחמד וגם מביא מזל.
אם השמות של החתן והכלה קצת יותר מתקדמים בסולם האלף בית העברי, כמו למשל תמר ושרון, כלומר 400+40+200+300+200+6+50=1196 זה קצת יותר קשה מבחינה כלכלית אז  במקרה כזה תביאו גם את הילדים שיאכלו טוב (ואל תאכלו כל היום) או תמצאו שיטה אחרת (אני אחשוב בשבילכם על משהו, אל תדאגו).
השיטה עובדת על כל סוגי האירועים: בר ובת מצוות, בריתות, ימי הולדת וכד'.

שיהיה מזל טוב!

שאלות אימוניות

רשימת שאלות שכדאי לנו לשאול את עצמנו. אני ממליצה לבחור כל יום שאלה, לעצום את העיניים ולחשוב על התשובה. לחשוב באמת, בלי לשקר לעצמך כי רק האמת תיקח אותך קדימה:

מה מפחיד אותי?

מה אני רוצה לחיים שלי?

מה עושה לי כיף?

ממה אני צריכה להיפרד?

ממה אני נמנעת?

מה אני רוצה לעשות ולא עושה?

מה קשה לי?

מה מלהיב אותי?

מה מצליח לי?

מה מצחיק אותי?

מה אני רוצה לשנות?

מה איבדתי בדרך?

למה אני מתגעגעת?

למה אני מחכה?

במה הצלחתי?

מה הנקודות החזקות שלי?

איפה יותר מדי נוח לי?

מה אנשים חושבים עלי?

עם מה עלי להתמודד עכשיו?

מה הצעד הבא שעלי לעשות?

מה החלום שלי?

איפה אני מרגישה הכי בטוחה?

מה חסר לי?

במה אני לא מצליחה?

מה מעכב אותי?

מה מקדם אותי?

על מה אני מודה?

על מה אני צריכה לוותר?

על מה אני צריכה לסלוח?

געגועים לאירופה

  יש אשכנזים בקהל? יש כאן בכלל קהל? כי בתור מישהי שהוריה הגיעו מארצות אירופה, הייתי רוצה לשתף משהו ולדעת אם עוד מרגישים את זה.

יש לי געגועים לאירופה. לא גרתי שם ולא טיילתי בה לזמנים ארוכים, אבל כל הטעימות הקטנות שעשיתי השאירו בי הרגשה שיש לי שם שורשים, שהחיים האמיתיים שם, שלשם אני שייכת.

אני לא מתכוונת לזה שאני לא ישראלית ויש לי כוונות לרדת מהארץ. גם לא לזה שהחיים שם טובים יותר. ברור שהיהודים צריכים מדינה משלהם ואסור שיהיו מיעוט בשום מקום, אבל בכל זאת אני מרגישה מגורשת. שגירשו אותנו משם. שיכולנו לגור שם וליהנות מהיבשת אבל לא רצו אותנו. היו אנטישמים, עשו פוגרומים, שרפו בתי כנסת, בזזו חנויות של יהודים, עד השואה הגדולה. עשו הכל כדי שלא נחיה שם. עד שהצליחו ועזבנו. ותמיד כשאני רואה תמונה של כפר אירופאי, של כיכר עם אבנים עתיקות, של כנסיות עם פעמונים או נהרות עם גשרים, תמיד נצבט לי הלב בגעגועים אפילו שלא הייתי שייכת לשם אף פעם.

כאילו ששם זה המקום האמיתי, לא כאן בלבנט.

כל האירופאים נראים לי כמו החבר׳ה הותיקים, אלה שהצליחו לשמור על מקומם. אלה שלא גירשו אותם.

גם האמריקאים נראים לי כמו פליטים שגורשו מאירופה. או כאלה שלא הצליחו שם אז הם עזבו להקים ארץ חדשה. גם הם שאריות מאירופה. אני מתכוונת לאמריקאים ממוצא אירופאי כמובן. אולי גם הם מתגעגעים.

אולי גם אנשים ממוצא תימני או מרוקאי מרגישים כמוני כשהם רואים תמונה של ארץ המוצא שלהם? גם להם יש צביטה של כאב אפילו אם לא באמת הגיעו משם אלא רק ההורים שלהם?

טוב חפרתי וחפרתי, וזה לא היה בקטע של להגיד שהחיים שם טובים יותר, רק שיש לי איזה כאב כשאני רואה נוף אירופאי. כאילו שגורשתי משם ואני לא יכולה לשוב.

תופסת מקום בעולם

מכירים את הימים האלה שאתם מרגישים שכולם נגדכם? שמישהו לא חייך אליכם או לא אמר לכם שלום ועוד מישהו לא היה נחמד ועוד מישהו דחה את הפגישה שלכם וכד׳ ואתם מתחילים להרגיש לא חשובים או שאולי עושים עליכם חרם ואתם לא יודעים את הסיבה? אם אתם לא מכירים אז אתם כנראה לא כמוני.

אוף. אני בן אדם כזה שאני צריכה כל הזמן את האישור של כולם. צריכה שכולם יחייכו אלי, יגידו לי משהו טוב, יאשרו את זה שזה טוב שאני קיימת בעולם הזה. בעצם לא טוב, בסדר. מרגישה צורך לקבל מכולם אישור שזה בסדר שאני נמצאת על כדור הארץ. תופסת מקום. נושמת אויר.

לא לוקחת מתנות מאף אחד כי לא מאמינה שמגיע לי. ואם כן אז מודה עד הגג.

ואז מתחיל המירוץ לרצות את כולם. לעשות בשביל כולם כל מה שהם רוצים ולמלא את כל הצרכים שלהם. שכולם יהיו מרוצים כדי שיתנו לי חיוך או מילה טובה שזה יהיה אישור בשבילי שזה בסדר שאני חיה פה על הפלנטה, שזה בסדר שאני תופסת מקום בעולם.

פאק איזה אופי מחורבן זה. מה עם הצרכים שלי? מה עם הרצונות שלי?

ושלא תחשבו שאני כזה בנאדם טוב שעושה טוב למען כולם, כי מה שקורה זה ההיפך. מרוב שאני מנסה לרצות את כולם אני לא מצליחה להספיק ואז תמיד יש משהו שלא מתבצע, מישהו שלא מרוצה. ואז אני כל כך מתבאסת ועלולה להתפרץ על כולם. 

אז איך מוצאים את האיזון הזה, בין להיות בסדר עם אחרים ולהיות בסדר עם עצמך? קוראים לזה אסרטיביות. אני יודעת. אבל איפה קונים את זה?

מה זה מצחיק?

בעקבות תערוכה חדשה שיש במוזיאון הילדים בחולון, חשבתי לעצמי מה זה מצחיק וממה מורכב ההומור.

הרבה פעמים מה שגורם לנו לצחוק הוא הבלתי צפוי. כשמספרים לנו משהו או שאנחנו רואים משהו עם התפתחות בלתי צפויה בעלילה, כשאנחנו מצפים שהעלילה תתפתח לכיוון מסוים והיא מתפתחת לכיוון אחר. 

רוב הבדיחות מבוססות על ההפתעה שמגיעה בסוף.

למשל: זוג נמצא בחדר הלידה. האישה נאנקת מכאבים ובשיא הצירים היא מקללת את האבא של התינוק שלה: הלוואי שתמות! למחרת הם חוזרים הביתה ומגלים שהשכן מת.

מה שמצחיק בבדיחה הוא הבלתי צפוי: שהשכן מת במקום הבעל. שהאמת יצאה לאור והיא לא מה שציפינו לה.

חמותי עבדה בבנק במשך שנים עד שיצאה לפנסיה. היא אהבה לספר לנו סיפורים על עובדי הבנק. אחד הסיפורים היה על עובדת בשם זהבה (שם בדוי). זהבה היתה רווקה זקנה עם הרבה כסף. בגלל שהיתה חסכנית כל כך היא הצליחה לקנות בית יפה באיזור טוב ולרהט אותו יפה. לא היו לה הוצאות על אחרים והיא הצליחה לכלכל את עצמה יפה מאד עם המשכורת של הבנק שבו עבדה הרבה שנים וגם לשמור הרבה רזרבות בצד. 

יום אחד הגיע לבנק לקוח חדש. הוא היה דרוזי יפה תואר. גבר נאה עם עיניים כחולות מהפנטות. הוא פתח חשבון אצל זהבה ובהזדמנות זו גם כבש את ליבה. זהבה והבחור הפכו לנאהבים. הוא היה איש עסקים שגר בכפר בצפון. במשך השבוע הוא גר בביתה של זהבה ביחד איתה ובסוף השבוע היה ישן בכפר. זהבה היתה מאוהבת ומאושרת. אחרי רומן מסעיר שנמשך כמה חודשים קיבלה זהבה יום אחד שיחת טלפון לבנק. על הקו היתה אישה אחרת. היא שאלה את זהבה האם היא גרה בכתובת שבה באמת היא גרה וזהבה ענתה שכן. ואז האמת יצאה לאור. מסתבר שבזמן שזהבה עבדה לפרנסתה בבנק, הבחור שאיתו יצאה היה מביא לדירה שלה אישה אחרת ואומר לה שהוא זה שגר שם. האישה גילתה יום אחד מסמכים של זהבה בבית והחליטה להתקשר אליה לבדוק. האמת יצאה לאור. התברר שלא מספיק שהגבר השרמנטי היה נשוי, הוא גם היה בוגד בזהבה עם אישה אחרת.

עד כאן הסיפור לא מצחיק אלא מותח. הסוף אולי הפתיע אתכם או שציפיתם לו אם אתם טיפוסים פסימיים אבל מעבר למתח שבעלילה ולתגלית המפתיעה אין כאן שום דבר מצחיק, בטח שלא בשביל זהבה.

הסיפור ממשיך: זהבה שגילתה את הבגידה של אהובה היתה שבורה. מרוב אכזבה ושיברון לב  היא חלתה בסרטן קטלני ומתה לאחר מספר חודשים. האחיות שלה, במקום לבוא לעזור לה ולסעוד אותה לפני מותה, לא התייחסו אליה ולאחר מותה רצו לבנק כדי להשתלט לה על הנכסים.

כשחמותי סיפרה את סוף הסיפור התחלנו לצחוק. אמנם הסוף של הסיפור היה מאד עצוב וטרגי אבל הוא מאד הצחיק אותנו משום מה.

למה זה הצחיק אותנו? קודם כל, אנחנו לא מכירים את זהבה ולא קשורים אליה רגשית אז קל להסתכל על הסיפור הזה מהצד בלי לערב רגשות של צער. דבר שני, ההסבר לדעתי למה שמצחיק בסוף הסיפור הוא שציפינו לסוף אחר. יש לנו שבלונה במוח שסיפורים מסתיימים עם סוף טוב, או סוף שבו הצדק יוצא לאור או שהמעגל נסגר בדרך כלשהי. בסיפור של זהבה ציפינו שהעלילה תסתיים בדרך אחרת. שזהבה תנקום בבחור שרימה אותה או שתמצא אביר חלומות אחר. ציפינו שזהבה תקבל משהו טוב והבחור יקבל את עונשו. שייעשה צדק כלשהו. במקום זאת הסוף היה רע ומר בשביל זהבה, והתפנית הבלתי צפויה הזאת אולי העמידה אותנו במבוכה כלשהי שגרמה לנו לצחוק.
עוד על מה שמצחיק אותנו בהמשך....

הרגתי עכביש ענק

איזה עכביש ענק הרגתי הבוקר. ריססתי אותו בחצי מיכל של קיי 300. די כבר נמאס לי ממנו, אני כל הזמן רואה אותו מסתובב אצלנו בבית ומפחיד אנשים. חוצפן כזה. אפשר לחשוב באיזה זכות הוא עושה את זה. הוא משלם שכר דירה? חשבון חשמל? ארנונה? לא, שום דבר, פרזיט! אז אולי זה פיתרון אכזרי קצת אבל תדעו לכם שניסיתי לגרש אותו בהומניות כבר כמה פעמים והוא חזר.

הילדה עדיין לא חזרה

ערב יום כיפור. הבת שלי יצאה עם החברים שלה. שום דבר רע לא יכול לקרות אבל בראש שלי רצים התסריטים הגרועים ביותר כי עכשיו ארבע בבוקר כמעט ולפני חצי שעה היא התקשרה, לא הספקתי לענות ועכשיו אני מתקשרת אליה כל הזמן והטלפון שלה כבוי. שלחתי לה הודעות והיא לא עונה, בדקתי באפליקציה שמאתרת אייפונים והמכשיר שלה לא מקוון. התקשרתי לאחד החברים שלה והוא ענה לי מנומנם שהיא בדרך הביתה. זה עוד יותר הלחיץ אותי. התלבשתי ויצאתי החוצה.

השקט של יום כיפור הרגיע אותי. מה יכול לקרות בשקט הזה? הסתכלתי לצדדים, יש משהו חשוד? הקשבתי לכל הקולות מרחוק ולא הצלחתי לשמוע שום דבר חוץ מנביחות של כלבים. התלבטתי אם להיכנס לאוטו ולנסוע לחפש אותה. מוזר איך שאני מסוגלת לעשות כל דבר שיחלל את יום כיפור אבל לנסוע לא בא בחשבון. המחשבות הרעות מציפות לי את המוח. זה בכל זאת יום הדין. אולי זה גזר הדין. שלה, שלי. בכל זאת אני לא אדם טוב כמו שאני נראית. אני חושבת שאנשים שמכירים אותי חושבים שאני כל כך עדינה שלא מסוגלת לפגוע בזבוב. הם לא יודעים ולא היו מאמינים מה מתחולל לפעמים בתוכי, אלו מחשבות רעות. בגלל זה אני לא צמה. כי צום של יממה אין בו טעם כי הוא לא יביא לשינוי. שלחתי אס אמ אס לשתי חברות שלה, שאלתי אם היא אצלן. התחלתי לכתוב את הפוסט הזה, להוציא. פתאום למעלה מופיעה התראה עם הריבוע הירקרק ובועת הדיבור הלבנה: כן, היא איתי. אנחנו אצל א׳.

נשימה עמוקה של הקלה. דמעות עומדות בעיניים. אושר קטן בלב. תודה לאל.

------------------------------------------------

הכי מצחיקים ביום כיפור הם אלה שצמים, מתענים, שומרים על כל החוקים, לא מתקלחים, לא מצחצחים שיניים, מתפללים והולכים לבית כנסת ועושים הכל כמו שצריך- אבל מה, בערב תראה אותם ליד בית הכנסת נפגשים עם כל החברים והולכים לטייל ברחוב ומרכלים, מלכלכים ומטנפים על כל העולם ואשתו. מוציאים את לשון הרע כמו שלא עשו כל השנה. אלה הכי מוזרים. 

כמעט דרסתי את בעלי

אתמול כמעט דרסתי את בעלי. באתי לקחת אותו מהעבודה וכשחניתי הייתי על הילוך רברס ולא שמתי לב שלא העברתי לפארקינג. הורדתי את הרגל מהברקס והאוטו התחיל להתדרדר אחורה. מזל שאף אחד לא היה מאחורי. נלחצתי ומזל שמהר קלטתי והעברתי הילוך לפארקינג. המחשבות לא עזבו אותי אתמול. מה היה קורה אילו, איך זה קרה לי, אולי אני לא צריכה לנהוג יותר.

המשך: המקרה של הכמעט דריסה היה שלשום. אתמול היה לי עוד מקרה מוזר. הלכתי לסופר והיה שוקולד במבצע, שניים ב-10 ש״ח. החלטתי לקנות לבעלי ולקחת שתי חפיסות של שוקולד חלב עם אגוזים. אני בטוחה שזה מה שלקחתי מהמדף. בבית בערב בעלי הוציא את השוקולד מהארון ושתי החפיסות היו בטעם קרם חלב ונוגט! איך זה קרה? אני בטוחה ששמתי עם אגוזים. אני מתחילה להרגיש ממש חסרת ביטחון עם הטעויות שאני עושה. מה קורה לי בראש, למה אני כל כך מבולבלת?

הרשתות החברתיות של פעם

 כשהייתי נערה, משהו כמו לפני 25 שנים, התכתבתי עם ילדים בגילי. הייתי מסתכלת בעיתון מעריב לנוער ומוצאת שם במדור שנדמה לי שקראו לו ״מאת לעט״, תקנו אותי אם אני טועה, מתכתבים פוטנציאלים. זה הלך ככה: הילדים היו מפרסמים את השם שלהם, הגיל, הכתובת והתחביבים. הייתי בוחרת עם מי אני רוצה להתכתב ושולחת לו או לה מכתב. מכתב ממש עם בול. ככה הייתי שולחת ומקבלת מכתבים כמה פעמים בשבוע מכל מיני ילדים ומכירה חבר'ה מכל הארץ.

ברוב הפעמים המכתבים היו די יבשים ולא סיפקו יותר מדי מידע אישי.

הנושאים שכתבנו עליהם היו: איפה טיילנו, מה עשינו, לאן ניסע, מה אכלנו וכד׳. בגלל שזה לא נעים לשפוך את הלב בפני זרים, לא סיפרנו דברים עמוקים. זה היה כמו פייסבוק היום, רק שהלייק מגיע בדואר אחרי שבוע.

לפעמים שלחנו תמונות. כמה קשה היה לי להחליט איזה תמונה לשלוח. הייתי הולכת לאלבום התמונות שלי ומחפשת תמונה יפה לשלוח. כמובן שהיה קשה למצוא כי לא הצטלמנו כל כך הרבה כל היום.
אם לא הייתי מוצאת, הייתי הולכת לאמא שלי ומבקשת ממנה לצלם אותי כדי להשיג תמונה חדשה. זה היה פרויקט. באותם הימים המצלמות לא היו דיגיטליות אלא צילמו על גבי פילם, סרט צילום. פילם עלה לא מעט כסף והיה צריך לצלם בו איזה 20-40 תמונות כדי לגמור אותו ולשלוח לפיתוח, ובגלל שזה עלה לא מעט כסף, לא מצטלמים סתם ככה סלפי, צריך להצטלם במקומות מיוחדים או אירועים מיוחדים. אז עד שהיינו מסיימים לצלם את התמונות היה לוקח הרבה זמן ואחר כך היה צריך ללכת אל חנות הצילום כדי לפתח את הפילם וגם זה היה לוקח יום יומיים.
בקיצור, בשביל תמונה היה צריך לחכות כמה שבועות, לא כמו היום שתוך שנייה שולפים את המצלמה הדיגיטלית ושולחים.

סיפרתי אתמול בלילה לבת שלי על ההתכתבויות האלה. היא נבהלה. היא אמרה שהחיים היו אז חרא. היא שאלה גם אם העולם היה בשחור לבן.

הגיע הזמן להודות

גבירותי ורבותי, הגיע הזמן להודות שזהו. למעמד גבוה יותר מזה שאנחנו נמצאים בו לא נגיע. שיותר גבוה מזה לא נצליח לעלות. שמה שיש לנו בחיים זה רק זיז מתכת קטן על קיר סלעי לתפוס אותו ולהחזיק חזק כדי לא ליפול. בכל רגע היד יכולה להחליק ואנחנו נעזוב וניפול.

לנו לפחות יש רשת ביטחון. משפחה במצב בסדר שיכולה לחלץ ולעזור. יש כאלה שלא שפר עליהם גורלם ואין להם גם את זה. אתה רואה אותם שוכבים על ספסל ברחוב או משפחה שלמה באוהל מול העיריה. 

אני חושבת שזה מה שמבדיל בין המעמד הבינוני למעמד הנמוך - לשניהם אין כסף אבל את המעמד הבינוני יש מישהו שיציל. למעמד הנמוך אין כלום, אם היד מחליקה הם נופלים לתהום.

לנו יש מזל יותר משכל. ההורים שלנו ידעו לעבוד ולחסוך כך שהיום הם בסדר. כנראה שצפויה לנו ירושה לא רעה. אבל מה יהיה עם הילדים שלנו? עם ההורים הטמבלים שלהם מאיפה הם יזכו לתמיכה? מי יפרוש ויחזיק להם רשת ביטחון? שאלה שכל הורה והורה צריך לשאול את עצמו רגע לפני שהוא קונה ג׳יפ או דיל לבורגס. 

עוד משהו שרציתי לספר זה שבגלל המצב הכלכלי אנחנו הפסקנו עם יס ועברנו לעידן פלוס. קנינו ממיר שלהם ואמרנו ליס שאנחנו עוברים לחו״ל כדי שלא ינדנדו לנו. עכשיו אנחנו לא משלמים ליס יותר אבל כל מה שיש לנו לראות בטלועזיה זהתוכניות ריאליטי והיה היה. יו איזה שעמום. היה היה אני מאד אוהבת לראות. לפעמים רואים שם את הפערים בין המעמד הנמוך למעמד האצולה איזה מסכנים העניים וזה בדיוק כמו היום. בדיוק כמו היום.

נסיעה בלילה

נסעתי עכשיו עם הבת שלי וחברות שלה לקחת אותן ליישוב השכן ובדרך החברה סיפרה על בלגן שהיה בארוחת החג שאחותה אמרה שהיא מתה לעוף מהבית ודוד שלה ניסה להרגיע ואבא שלה התחיל לצעוק ולקלל ואמא שלה הלכה לבכות בשירותים.

נחמד לשמוע שיש עוד משפחות מטורפות כי אני לא רגילה שמספרים דברים כאלה. כולם מעמידים פנים שאצלם הכל בסדר. וכל הנשים שאני מכירה אף אחת לא מודה שזה מה שהולך אצלה בבית.

תמונה מהנסיעה חזרה:

הארנב הורוד שלי

אני אוהבת לשחק עם הארנב הורוד שלי. כשאני לבד לבד בבית, לפעמים אני מוציאה אותו מהמחבוא ומשחקת איתו. חסר לי שמישהו יגלה את הארנב הורוד שלי. לפעמים אני מתגעגעת אליו כשאני לא איתו ומתה כבר שכולם ילכו ושאני אשאר לבד ואוכל לשחק איתו. אני משחקת איתו קצת, כמה דקות מספיקות ואז מחזירה אותו למחבוא. פעם שיחקתי איתו שלוש פעמים בשעתיים בערך ואחר כך הרגשתי ממש שבעה ממנו. לא יכולתי לשחק איתו איזה שבועיים.

הוא חסכוני אני חושבת. הוא גורם לי להיות מרוצה ולא לבזבז או לאכול יותר מדי. באמת, נשים מוציאות מה זה מלא כסף יחסית אלי, אני מאד צנועה וחסכונית. בכלל אין לי דרישות מהחיים איזה מזל. כולן משקיעות כל כך הרבה בעצמן ובהיסטריה להיראות טוב אבל אני די עזבתי את זה. למרות שאני חושבת שאם אני ארזה קצת ואצבע את השיער לבלונדיני פלטינה אני אראה ממש פצצה חבל על הזמן. זה ישדרג לי את החיים באמת. מעניין איך זה יהיה לחיות ככה כמו בלונדינית פצצה. ואו איך בא לי. טוב חיים רק פעם אחת אז אני חייבת ללכת על זה לפני שיהיה מאוחר מדי ואני אהיה בת 50 ואז זה יהיה פתטי ולרזות ולצבוע לבלונד לא יספיק, אני אצטרך גם ניתוחים פלסטיים ובוטוקס.

טוב ממש חפרתי הפעם וזה לא לעניין.

נ״ב

מזל טוב למוש בן ארי שחוגג היום יום הולדת 

44!!!

קוראים לי לוקה

קוראים לי לוקה.

אני גרה בקומה שנייה.

אני גרה מעליך

אני מתארת לעצמי שראית אותי לפני זה

אם שמעת משהו מאוחר בלילה

סוג של בלגן או ריב

רק אל תשאל אותי מה זה היה

רק אל תשאל אותי מה זה היה

רק אל תשאל אותי מה זה היה

אני חושבת שזה בגלל שאני מרושלת

אני מנסה לא לדבר בקול רם מדי

אולי זה בגלל שאני משוגעת

אני מנסה לא להיות גאה מדי

רק מכה עד שאת בוכה

אחרי זה את לא שואלת למה

את רק לא מתווכחת יותר

רק לא מתווכחת יותר

רק לא מתווכחת יותר

אני חושבת שאני בסדר

הולכת דרך הדלת שוב

אם שאלת מה שאני אגיד לך

זה שזה לא עניינך בכל מקרה

אני חושבת שאני מעדיפה להיות לבד

שום דבר לא שבור אין שום בעיה

רק אל תשאל אותי איך אני

רק אל תשאל אותי איך אני

רק אל תשאל אותי איך אני 

קוראים לי לוקה

אני גרה בקומה שנייה

אני גרה מעליך

מתארת לעצמי שראית אותי לפני זה.

אם אתה שומע משהו מאוחר בלילה

סוג של בלגן או ריב

רק אל תשאל אותי מה זה היה

רק אל תשאל אותי מה זה היה

רק אל תשאל אותי מה זה היה

רק מכה עד שאת בוכה

אחרי זה את לא שואלת למה

את רק לא מתווכחת יותר

רק לא מתווכחת יותר

רק לא מתווכחת יותר

סוזאן וגה- לוקה

Suzanne Vega - Luka

מה זה חופש

בא לי נורא חופש אבל הקטע זה שבא לי חופש גם מעצמי. כלומר בא לי חופש אבל לא בא לי לקחת את עצמי איתי.

מי המציא את המושג הבדיוני הזה חופש בכלל.

הרי אין דבר כזה, מה שלא תעשה תמיד תהיה לך מחויבות ואחריות. תמיד תצטרך לדאוג למקום לישון, להתקלח, לאכול בלי שישדדו אותך או יאנסו אותך או יהרגו אותך. אי אפשר להיות חופשי לגמרי.

גם כשחושבים על אלה שהם חופשיים פריקים כאלה שגרים בטבע. אלה שעושים מדיטציות ונוסעים להודו וחיים מאהבה ומביחד. נגיד מוש בן ארי.

הבעיה של מוש בן ארי שהוא אוהב נשים ממש יפות ולא מוכן להתפשר. בעצם זאת לא בעיה שלו אלא שלי.

כי אין לי סיכוי שהוא ישים עלי. הוא התחיל מלהקת שבע ודגל בחיים הרמוניים ורוחניים בלי רדיפה אחרי החומר. אבל הנה לאט לאט הוא הבין שבלי כסף נחנקים ואין שום אוויר ועכשיו הוא מופיע בדה וויס. ואין לי מילה רעה להגיד עליו. אמרתי כבר פה בבלוג שעד לפני כמה ימים תפסתי ממוש בן ארי שהוא הזמר שאף פעם לא הסתפר ולא סידר את השיער וזה הכל. עד שבתוכנית דה וויס בערוץ 2 קלטתי איזה מהמם הוא. כלומר הואהגיע למיינסטרים, אליי. אבל אני קלטתי עליו את החולשה שלו לנשים יפות. רואים איך הגבר גבר הזה נמס ליד אישה יפה. 

אז אולי חופש בעצם זה כמו באנגלית - אין. כמו 

שsugar free זה בלי סוכר

אז חופש זה ללא.

אין לך בית אז אתה חופשי מהדאגה לחשבון חשמל וגז וארנונה. אבל אתה הומלס. אין לך משפחה אז אתה חופשי מלדאוג להם. אבל אתה בודד. בקיצור חופש זה להיות בלי. 

רוצה להיות חופשי תוותר על משהו. אבל אולי אפשר בכל זאת איזו חופשה באיים הקאריביים או בהוואי?

בבקשה בבקשה אני רוצה חופשה!!!!!

שנה חדשה- שנת תשע״ה

אתמול היה ערב ראש השנה החדשה, שנת תשע״ה והיה ערב נחמד מאד. אני מקווה שהערב הנחמד הוא סיפתח לשנה נחמדה.

היינו אצל ההורים שלי והיה נחמד, צחקנו הרבה מהשטויות של הילדים ושלנו וכולם היו ברוח טובה. אחר כך בדרך חזרה עצרנו בתחנת דלק על כביש 4 לקנות חלב כי נגמר בבית וכמובן על הדרך גם קופי שוט. ראיתי שיש קופי שוט אדומים ב5.5 ש״ח אז ישר לקחתי ארבע. הקופי שוט עם המכסה האדום פשוט ממכר והתחלתי לעצור סתם ככה בתחנות דלק רק בשביל לקנות אותו. המוכר בתחנה היה מאד לבבי ונחמד, הוא היה ערבי, זאת משפחה של ערבים שמנהלת את החנות הזאת ותמיד הם מאד אדיבים ונחמדים. הוא איחל לי שנה טובה וחג שמח וגם אני אמרתי לו שנה טובה מכל הלב. בכלל הייתי אתמול במצברוח כזה נחמד ובכל חנות הייתי נחמדה מכל הלב למוכרים. אחר כך כשהמשכנו לנסוע נכנסו לי מחשבות על המוכר מעניין למה הוא כזה נחמד אם הןא ערבי. אני כמובן תופסת מעצמי בן אדם לא גזעני. האמת שנראה לי שאני סתם עושה את עצמי ואני כן גזענית אבל אל תגלו ואל תתקפו אותי. מישהו בכלל קורא את זה שהוא יגיב חחחחח.

טוב אז אני אנצל את ההזדמנות הזאת לדבר על גזענות. גזענות היא תכונה מכוערת. אבל מצד שני, גזענות היא התכונה הכי טבעית שיש לאדם ואי גזענות היא בעצם מלחמה בטבע האנושי שלנו. למה? כי המוח שלנו בנוי כך שהוא מקטלג כל דבר שהוא רואה לפי האבטיפוס שהוא מכיר, כלומר לפי התכונות הבולטות של הקבוצה שהוא מכיר, גם אם זה חפצים, בעלי חיים או בני אדם. אז אם אני מכירה כמה אשכנזים והדבר הכי בולט בהם הוא שהם משדרים כלפיך התנשאות או קור ולא מבשלים אוכל טעים, זה מה שהמוח שלי מקטלג כשהוא רואה אדם לבן עור ואני די מצפה לזה מהאדם האשכנזי הבא שאני אראה ולמען האמת, בואו נודה בזה שברוב הפעמים הציפיות המוקדמות האלה צודקות באופן מסוים. אם אני רוצה לא להיות גזענית אני צריכה להילחם בנטיה שלי ליצור ציפיות מוקדמות ואז זה יפה מאד מצידי שנתתי לאדם צ׳אנס להכיח לי שהוא לא כמו האבטיפוס של העם שממנו הוא הגיע אבל מסתבר לרוב שטעיתי לגביו. הנה אני אשכנזיה ובגלל זה נתתי כדוגמא אשכנזים ואני מאד מתעצבנת כששופטים אותי לפי המוצא שלי ומחליטים לגבי מראש שאני קרה, לא יודעת לבשל ולנקות, מרוחקת וכו׳ אבל תכלס זה נכון. 

גם אומרים על המרוקאים שהם מרוקאים סכין והם עצבנים ודם חם אבל אני לא הייתי גזענית וביטלתי את הדעות הקדומות שלי והתחתנתי עם מרוקאי והנה היום אני חיה בפחד מהתקפות הזעם שלו שהן לא צפויות. אז מתי דעות קדומות זה טוב? רק כשאתה לא מפלה לרעה כי צריך לתת צ׳אנס לכולם והזדמנות שווה כל עוד הם לא מוכיחים אחרת כלומר שמור את הדעות הקדומות שלך לעצמך ותהיה טוב לאנשים, תתייחס אליהם יפה ולא משנה מה המוצא שלהם. אבל תדע בלב מה לצפות מהם פחות או יותר. אוי זה נשמע גזעני עכשיו אבל מה לעשות זה די נכון.

אבל זה לא אומר שהם שווים פחות או בני אדם פחות כי לכל עדה יש את החסרונות והיתרונות שלה ולכולם כואב כשמכאיבים להם ונעים כשמשמחים אותם ואף אחד הוא לא בעל פחות רגשות מהשני. 

דברים שהילדים שלך מבקשים ממך ואת לא יודעת מה לעשות

לפעמים הילדים שלך באים אליך בבקשות כאלה שלא נעים לך להיות רעה ולסרב אבל את גם לא יכולה להסכים כמו למשל:

הילדה רוצה לשים לך לק- בכל פעם שאני רוצה לשים לק הבת שלי מתעקשת שהיא תשים לי במקומי. התוצאה- לק מרוח על כל האצבעות, מתקלף ולא אחיד, לפעמים עם קישוטים מכוערים. הפיתרון- ללכת למניקוריסטית מקצועית בזמן שהילדה בבית ספר (או בגן) רק שצריך לזה כסף ורציתי לחסוך. אז הפסקתי לשים לק בכלל עד שהילדה תגדל ולא תרצה איתי שום קשר.

הילד הכין שנה טובה בבית ספר ורוצה שתתלי את זה במקום בולט לעין. טוב, קודם כל כבר אין מקום על המקרר לכל כרטיסי הברכה והציורים של הילדים. גם על לוח השעם במשרד כבר נגמר המקום. כשהילדים לא רואים אני אוספת את היצירות שהתיישנו (על פי חוק ההתיישנות מותר לזרוק יצירות אחרי חצי שנה אם אתה הורה סנטימנטלי ושבועיים אם אתה הורה קשוח וחסר רגשות) ונוסעת לפח מיחזור לניירות הרחק ממקום מגורינו. פיתרון אפשרי נוסף- לסרוק את כל היצירות, למיין לפי תאריכים ולשמור על דיסק או ענן. אבל למי יש זמן לזה?

הילד/ה רוצה להכין איתך עוגה- מילא שירצו להכין איתך עוגת שוקולד פשוטה שחוץ מלזרוק למעבד המזון כמה כוסות של כל מיני דברים לא צריך לעשות כלום, אבל לפעמים הם מוצאים באיזשהו ספר אפייה מתכון מסובך שדורש ידיים מדויקות ועדינות, עיניים חדות וחוש שישי מפותח של אפייה ברמה של בית ספר קורדון בלו או איך שלא קוראים לו. הם באים אלייך עם מתכון של עוגיות תחרה עם גרגירי פירות יער מזוגגים בקרם דקיק ושביר בצבע פסטל מטאלי ואין לך שום פאקינג מושג איך לעשות את זה!!! מה את הולכת להגיד להם, שאת יודעת שאם תנסי להכין את זה רוב הסיכויים שיצא לך משהו שדומה לקיא? הפיתרון- להגיד להם שזה לא כשר או שאי אפשר להשיג את החומרים בארץ או שזאת לא העונה של גרגירי פירות יער או שהתנור מקולקל או שגילית שאת אלרגית לקמח/סוכר ואסור לך לגעת או אפילו לעמוד ליד זה.

הם רוצים שתראי את ההצגה או ההופעה שלהם- לא מדובר בהצגה מושקעת של החוג דרמה או הופעת מחול או קרב מגע חגיגית, אלא בהופעה פרטית אישית שהם תכננו כל אחר הצהרים במיוחד בשבילך, שתשבי מולם על הכיסא ותצפי בהם רוקדים, שרים או מדקלמים משהו מונוטוני ויבש שהם המציאו ואוי ואבוי לך אם יתפסו אותך לא מסתכלת עליהם בזמן ההופעה. הפיתרון- להגיד שיש לך שלשול ולחכות בשירותים, או לשלוח סמס לחברה או לאבא שיתקשרו אלייך וידברו איתך על משהו נורא חשוב ודחוף או לסבול בשקט או לחשוב חיובי ולנסות ליהנות מיצירותיו השייקספיריות של פרי ביטנך.

הבת שלי נפרדה מחבר שלה

הבת שלי נפרדה מחבר שלה. גיליתי את זה באמצעים בלתי חוקיים (נכנסתי לפייסבוק שלה) כי היא לא סיפרה לי. אני רואה שהיא עצובה ונשבר לי הלב. אני לא יודעת מה לעשות.
היא אמרה שהיא לא מרגישה טוב ונתתי לה לא ללכת לבית ספר. אני לא יודעת אם לפנק אותה בשוקולד או יום כיף או להתעקש שתלך לבית ספר (מחר) ושתמשיך בחיים כאילו כלום ותהיה קשוחה. מה שאני יודעת זה שאני נמסה כמו חמאה. 
קיבלתי עכשיו התראה מוואלה שבן 35 נעקץ בכל חלקי גופו מדבורים ומת. אז אולי צריך לקחת הכל בפרופורציות.
אבל קשה לי כל כך לראות אותה עצובה, זה מזכיר לי את ההרגשה הקשה של האכזבה, לגלות שחבר שלך לא אוהב אותך כמו שאת אוהבת אותו, שהוא לא צריך אותך כמו שאת צריכה אותו, שאולי לא אכפת לו אם תלכי עם אחרים.
למה לעזאזל ילדה בת 13 וחצי צריכה להרגיש את זה? 
אני לא יודעת אם היה ביניהם סקס אבל אני חושבת שבמידה מסוימת כן. לא יודעת אם מלא. אם לא היה היא לא היתה שבורה ככה, זה מה שמבאס. אתמול אחרי הצהרים היא שכבה כל היום במיטה וכל היום נדנדתי לה. כל הזמן ניגשתי לשאול מה קורה איתה. לא שאלתי אם היא נפרדה מחבר שלה כדי לא להציק יותר מדי אבל אני מתה שהיא תספר לי ותשתף אותי. ישנתי לידה קצת בלילה. 
כואב לי כל כך כי אני כל כך מכירה את ההרגשה הזאת. אני דואגת כי היא תמשיך לראות אותו כל יום בבית הספר וזה כל כך יכאב. כי הוא ילד חתיך ובנות אחרות יתנפלו עליו והיא תקנא. למרות שגם היא מאד יפה והיא תמצא מישהו אחר. אבל אני לא רוצה שהיא תמצא עכשיו מישהו אחר. אני לא רוצה שיהיה לה חבר ואני כועסת כל כך על עצמי שנתתי לה להגיע למצב הזה.
אני לא יודעת מה יכולתי לעשות. לא רציתי שהיא תתעסק עם בנים אבל אני לא יכולה להגיד לה לא לצאת מהבית אחרי צהרים ובערב. אם הייתי אומרת לה שאסור לה שיהיה לה חבר היא היתה מסתירה ממני. היא היתה אומרת שהיא הולכת לחברה והולכת לחבר אז מה זה משנה. אני לא חושבת שהורים יכולים למנוע מהבנות שלהם להיפגש עם בנים או שיהיו להן חברים. זה לא מציאותי. אם הן רוצות הן ימצאו את הדרך ולא משנה כמה ההורים יתנגדו כי זה גיל ההתבגרות. גם אני הייתי שם וגם אני הסתרתי המון דברים מההורים שלי.
אוף כואב לי עליה כל כך. היא עדיין ישנה והפרצוף שלה כל כך מתוק, כל כך תינוקי ובא לי להגן עליה מכל הדברים הרעים שבעולם האכזר שלנו.

חיי בשבי ארגון הטרור (של איש אחד)

אני לבד בבית אבל כל מה שאני עושה אני שומעת אותו בראש אומר לי שזה לא בסדר או מעליב אותי. נגיד אני הולכת למקרר וחושבת מה להכין לבת שלי לאכול אז אני שומעת אותו צועק שהאוכל שאני מכינה לא טוב ושאני לא משקיעה. אני מחפשת עבודה אבל מפחדת למצוא כי אין לי ביטחון לצאת מהבית כל יום כי מי יודע מה יקרה ומה יוליד יום ואולי יהיו ימים גרועים ממש שאני לא אוכל לצאת מהמיטה או אבכה כל היום מלחץ. אני לוחצת על הידיות של הדלתות בעדינות כי אני מפחדת כי אם משהו יישבר בבית הזה הוא ישתגע. אסור לי להביע דעה שהיא שונה מהדעה שלו. זה נחשב לכך שאני מזלזלת בו ולא סומכת עליו והוא אפס בעיניי. אם הוא מתעצבן יותר מדי כי אמרתי משהו משל עצמי הוא צועק עלי שאני לא יודעת כלום מהחיים שלי ולא מבינה בשיט ואז הוא נוסע מהבית ונעלם ואני נשארת לבד עם הילדים. ואז אני בפחד שהוא יעשה משהו מטורף שיפגע במשפחה אז אני מתקשרת אליו והוא כמובן לא עונה ומנתק את השיחה אז אני מתקשרת שוב והוא שוב לא עונה אז אני שולחת סמסים שאני אוהבת אותו ושזה סתם ויכוח טיפשי ומה זה משנה מי צודק. אני הולכת בבית על ביצים וכל הזמן מחדת ואין לי חברות כי אני מתביישת שיראו שככה החיים שלי ואני מתביישת מהשכנים ששומעים את הצעקות. עד לפני חודש גרנו בבתים מבודדים ועכשיו אנחנו קצת יותר קרובים לאנשים ולא נעים לי ששומעים. אני שוכבת איתו בשביל שהוא יהיה רגוע ואז גם אני וגם הילדים נוכל לנשום אבל לפעמים לא בא לי ואני ממש לג מסוגלת לזה נפשית ואז למחרת הוא שונא את כולנו. אני שונאת את המבטים המפחידים המטורפים שלו ואני מפחדת לעזוב בגלל הבלגן שיהיה והטרור. אני לא קונה לעצמי כלום ואם אני קונה אז אני מתנצלת מיליון פעמים ואומרת שזה היה במבצע או אחד פלוס אחד ולא בזבזתי.  נורא מוזר שאנשים אומרים עליו שהוא רגוע ולא מסוגל לצעוק אבל הם יגלו בטח המה הם טועים מתישהו. פעם היה איזה בלבול (אסור להתבלבל) והוא נסע והיה צריך לאסוף אותי וחיכיתי לו במקום הלא נכון ואיזה צרחות חטפתי. המוכר הסתכל עלי באוטו בהלם. ופעם נסעתי רברס בטעות (אסור לטעות) ונכנסתי באוטו וסיפרתי לו ואיזה צעקות חטפתי. גם ככה הייתי בדיכאון מהתאונה אז עוד הצעקות שלו בכיתי יומיים, לא הייתי מסוגלת להתמודד. 

בא לי לישון

אני יודעת שאני מתבכיינת עכשיו אבל אני מרגישה שהחיים שלי נעים ממשבר למשבר. לפעמים הוא נפתר בצורה טובה, לפעמים בצורה רעה ולפעמים הוא לא נפתר והמצב מתמשך ודי כבר אני עייפה, בא לי לנוח, שמישהו אחר יקח את ההגה. לשים את הראש על כתף של מישהו שיגיד לי שהכל יהיה בסדר ובאמת שזה יהיה נכון. בא לי להסיר אחריות והכי טוב לי זה רק לישון...

צחצחתי שיניים בטעות במברשת השיניים של בעלי

הבוקר התעוררתי מוקדם מדי אז הייתי נורא מטושטשת ופתאום גיליתי שאני מצחצחצת שיניים במברשת הירוקה שהיא של בעלי! לא גיליתי לו את זה. תמיד חשבתי שאני נורא אגעל אם זה יקרה לי, שאני אצחצח שיניים במברשת של מישהו אחר בטעות. אבל להפתעתי הייתי דווקא אדישה.

התאהבתי במוש בן ארי

זה ממש לא היה צפוי כי עד עכשיו מוש בן ארי היה בשבילי רק ״הזמר שלא חופף את הראש״. לא התחברתי לשירים שלו כי הם נראו לי שייכים לחבר׳ה הצעירים והמגניבים שנוסעים וחוזרים להודו ולכל אלה שחיים במקומות שלווים עם הרבה טבע אז לא הרגשתי חיבור אליו.

לא יודעת איך זה קרה, ראיתי את העיניים שלו בתכנית דה וויס ופתאום זה קרה לי. הוא הופיע לי אחר כך בחלום ותמיד כשאני חולמת על מישהו אני אחר כך נדלקת עליו.

נזכרתי בשיר שלו ״מה עושים״ וקראתי את המילים. ״מה עושים עם הפחד הזה, עם הכאב הזה, הלחץ שלא נותן לנשום״- מה זה הוא? כן, הוא כתב גם את המילים וגם את הלחן. אני מרגישה שנפתחתי אליו, שעכשיו הוא מדבר אליי הרבה יותר וגם שאר השירים שלו.

הייתי רוצה ללכת להופעה שלו אבל אני מרגישה לא מתאימה כל כך לקהל. נראה לי שצריכים להיות משוחררים כאלה ואני גם לא בגיל המתאים. זאת אומרת אפשר בטח שגם בת ארבעים תבוא להופעה אבל היא צריכה להיות מגניבה כזאת עם גופיה לבנה ולרקוד בקלילות וזה לא בדיוק אני. בשביל להשתחרר בהופעה של מוש בן ארי אני צריכה לשתות 2 בירות ואיזשהו מיץ עם וודקה. אפילו יותר. מהמחשבה על זה יש לי בחילה. איך למחרת יכאב לי הראש. ואם אני לא אשתה אני סתם אעמוד כמו מפגרת וזה יפגע לי בהנאה.
לא משנה אני אהנה סתם ככה מהשירים במחשב או באוטו ברגוע כזה.

סוד ההרזיה שלי

טוב אז האמת היא שאף אחד לא יודע את זה, אבל אני משתמשת בריטלין בשביל לרזות. אני בטח לא היחידה שעושה את זה. שלא תבינו לא נכון, אני לא מעודדת להשתמש בזה אם לא צריכים, אבל אם חשבתם על  האפשרות הזאת אני אספר לכם איך זה עובד.

אחת מתופעות הלוואי של הריטלין היא חוסר תאבון. אבל אל תתלהבו, אלה לא כדורים מדכאי תאבון שעושים הוקוס פוקוס והופכים אתכם לרזים. יש לי הרבה ימים שאני לוקחת בהם ריטלין אבל בכל זאת שוברת את הדיאטה. כי אחרי כמה זמן כשהגוף מתרגל לריטלין תופעות הלוואי שלו הולכות ונחלשות ואז התיאבון חוזר. חוץ מזה הריטלין משפיע רק למספר שעות, אז ברגע שההשפעה שלו מפסיקה, אתם עלולים למצוא את עצמכם בתוך המקרר או במאפייה הסמוכה ליד מדף הקרואסונים. 

הריטלין טוב לי בגלל שבאמת יש לי הפרעת קשב וריכוז. אובחנתי לפני כמה שנים. הפרעת קשב וריכוז גורמת גם לחוסר ויסות של הרגשות וכך גם להתנפלות חסרת שליטה על אוכל לפעמים. כך זה לפחות אצלי. הריטלין עוזר לווסת את התשוקה לאוכל ובכלל עוזר להשתלט על רגשות ולאזן את ההתנהגות. בזכות הריטלין הפסקתי כמעט עם בולמוסי האכילה. אני לוקחת קונצרטה שמשפיעה במשך 8-12 שעות. אני לוקחת אותה בכוונה בשעות שבהן יש לי יותר חולשה לאוכל וסיכון לזלול ללא הכרה, שזה בערך מ-12 בצהרים. 

ככה אני מצליחה הרבה ימים להחזיק מעמד ולא לשבור דיאטה. זה גם עוזר לי לא לאכול הרבה סוכר וכך שומר אותי מעוד מחלות כמו סוכרת או מחלות שנובעות מכולסטרול גבוה.

זה לא בא אוטומטית. אני עדיין צריכה לדאוג לא לאכול יותר מדי ולבחור בדברים הנכונים, גם לא לשכוח לאכול בכלל שזה גם גרוע, אבל זה בהחלט עוזר. 

לסיכום, אם חשבתם להשתמש בריטלין בשביל לרזות אז תדעו שלמי שאין הפרעת קשב וריכוז זה לא יעזור. זה יכול לעצור את התיאבון אבל רק לזמן קצר. אם יש לכם ADHD או ADD, יש סיכוי שזה יעזור לכם לאזן את כל ההתנהגות שלכם ובתוך זה לווסת את התיאבון ולשלוט בו.

מלכת היופי היהודיה של עיראק

אמא של מלי היתה מלכת יופי בעירק. אבא שלה היה קבלן בניין. הם עלו לארץ והשתכנו בעיר קטנה במרכז והביאו לעולם שלוש בנות יפות. על הקיר היה ציור שמן של אמא של מלי שוכבת על ספה עם שמלת בד בהירה ממשי או סאטן. הם בטח היו עשירים בעירק כי היא היתה מלכת יופי והיא לא היתה מתחתנת עם סתם אחד, אפילו שהוא היה יהודי.

כשהכרתי את מלי ובאתי אליה הביתה, אמא שלה תמיד שכבה על הספה בסלון. אף פעם לא ראיתי אותה עושה כלום חוץ מלשכב. הבית היה מלוכלך ולא היה מה לאכול. היא היתה נורא שמנה והפנים שלה היו נפוחות עם שקיות מתחת לעיניים. לא האמנתי שהיא זו שמצוירת בתמונה שמעל הספה שעליה היא שכבה כל הזמן.

כשאבא של מלי היה חוזר הביתה הוא כל הזמן היה צועק. צעקות חזקות כאלה שמרעידות את כל הבית וכואבות לך בתור ילדה באוזניים. הוא היה צועק על מלי ועל האחיות שלה ועל אמא שלה. לא הבנתי מה הוא היה צועק כי זה היה בערבית או עיראקית.

אני לא זוכרת שראיתי את אמא של מלי עושה משהו אבל לפעמים היא היתה אומרת דברים למלי כמו בדאלק מלי או צוחקת עם קול נמוך וצרוד. 

איפה ההורים של מלי היום אני לא יודעת. אומרים שאחות של מלי הפכה להיות נערת ליווי ואת מלי פגשתי לפני כמה שנים בחרמון עם הילדים שלה ובעלה אבל חוץ משלום לא הספקנו לדבר.

תמיד כשאני שוכבת על הספה בסלון כשאני עייפה ואין לי כוח לעשות כלום, אני חושבת על אמא של מלי ואיך היא היתה נראית לי בעיניים של הילדה שהייתי. כשאתה ילד אתה מכיר את ההורים של החברים שלך ורואה אותם איך הם באמת, כשהם בפיג׳מה בבית או בגופיה ותחתונים וכל ההורים שונים זה מזה ויש להם צורת חיים אחרת, אבל זה נראה לך בסדר.

אני לא זוכרת איך קראו לאמא של מלי ומה עלה בגורלה, איפה היא היום ואם היא עדיין בכלל חיה, האם היא הצליחה לקום מהספה בשביל להיות סבתא.

אסונות קולינריים - אסון מספר 1

בין חוסר הכישרונות שלי בתחומים רבים מצוי כמובן גם חוסר הכישרון שלי בכל מה שקשור במטבח; החל מבישול ואפייה ועד ניקוי וסידור הכלים במדיח. אז חשבתי לעצמי למה לא לעשות מזה כייף ולהשוות את המאכלים מעשה ידיי למאכלים של אחרים ואתם תשפטו. אז נתחיל בפנקייקים:

יום שבת בבוקר, העם (הילדים) דורש פנקייק. חברה שלי מעלה תמונות לפייסבוק, אני מן הסתם לא.

אף אחד לא רוצה שאני אעבוד אצלו

לאחר תקופה ארוכה שבה עבדתי במקום מסודר והייתי מרוצה, הגעתי למעגל האבטלה ודורשי העבודה. כן, גם אני פותחת את הבוקר בשליחה של קורות חיים לכל מקום אפשרי, בתקווה שמישהו יקח אותי.

שמתי לב שבכל ראיון עבודה שאני מגיעה אליו, המראיינים מחפשים רק למה לא להעסיק אותי. מתחילת הראיון מחפשים מה לא בסדר ולמה אני לא אעבוד טוב. 

את גרה רחוק מדי ויהיה לך קשה להגיע אז את תעזבי אחרי שבועיים. זה מה שנאמר לי בראיון האחרון. בתמימותי חשבתי שזאת סתם אמירה כדי לבדוק את הרצינות שלי ואמרתי שזה בסדר עם חיוך, כי לא האמנתי שיפסלו אותי על זה. אבל אחר כך התקשרה אלי המגייסת מכוח האדם ואמרה שהם אכן פסלו אותי בגלל זה.

אתם רציניים? מה נראה לכם, שבאתי להירשם לקייטנה או חוג פילאטיס? שאחרי שבועיים אני איילל שקשה לי ואעזוב כמו ילדה בת 20 שאין לה מחויבות לפרנס משפחה? חבל שלא אמרתי להם את זה בראיון.

עוד אחד אמר לי שנראה לו שאני לא מחפשת באמת. שאני סתם באה כי בעלי אמר שאני צריכה לצאת לעבוד וזה המקום הראשון שהגעתי אליו.

אחר התקשר אלי כדי להגיד לי שאני לא יודעת להוציא חשבוניות ולכן לא אתאים לו.

אני לא יודעת למה ישר פוסלים אותי. למה אחרי כמה דקות מחפשים כבר למה להגיד לי לא בפרצוף. אני בטח לא יוצאת דופן ויש מאות אלפי מובטלים שעוברים את זה מדי יום.

תהליך חיפוש העבודה הוא מאד משפיל כשחושבים על זה. אתה בא ומנסה למכור את עצמך למישהו ומקבל בכל פעם לא. מקבל בכל פעם את התשובה: ״אתה לא מספיק טוב בשבילנו״.

מזל שאני לא בשוק הפנויים פנויות כרגע, גם שם הבנתי שזה עובד ככה.

נעליים ב-30 ש״ח

אתמול בערב נעלתי נעלי בד שעלו 30 ש״ח בחנות מחסני אופנה ענקית כלשהי עם מדפים עמוסים בבגדים זולים מאיכות ירודה שמיובאים ברובם מסין, ממפעלים המוניים שבהם עובדים תופרים ותופרות בתת תנאים ומרוויחים דולר ביום.

נסענו לחמי וחמותי ומה שקרה זה שחשבתי שסתם הולכים לאכול משהו קטן ולחזור ושאף אחד לא יהיה שם חוץ משניהם. עברנו דירה לפני שבוע והיתה לנו המון עבודה פיזית של לסחוב דברים ולהרים ולהתמלא באבק. שבועיים הייתי גוש של אבק וזיעה. לא מצאתי את עצמי. וכפות הרגליים שלי התייבשו והן נראות זוועה. העור נהיה לבן וסדוק. חייבת טיפול אינטנסיבי. בקיצור רציתי לנעול נעליים סגורות והדבר הראשון שמצאתי היה הנעליים האלה שהן מאד קלות ונוחות.

הגענו להורים של בעלי ודבר ראשון כשפתחנו את הדלת גילינו שגיסי וחברה שלו מנורבגיה גם שם. פתאום ראינו גם שולחן גדול ערוך חגיגית והבנו שגם גיסתי ומשפחתה האמידה עומדים להגיע. האמת ששכחתי לספר שהנעליים האלה גם נראות זולות וגם מסריחות. רציתי לקבור את עצמי. שאף אחד  לא ישב לידי. באמת שהרגשתי מאד לא נוח והכל בגלל הנעליים האלה. קלטתי את גיסתי מסתכלת למטה, על הנעליים שלי מדי פעם בפרצוף שיפוטי ודי התביישתי. החברה מנורבגיה לא הסתכלה בכלל, או שלא תפסתי את המבטים שלה. נראה לי שהמנטליות האירופאית לא שופטת אנשים לפי הנעליים שלהם. היא באמת סיפרה שהיא התנדבה בויאטנם וחיה שם תקופה באיזו עיירה בג׳ונגל. דברים כמו נעליים מרופטות לא מרגשים אותה. 

אחרי שהלכנו מהם עצרנו לקנות קצת ירקות בטיב טעם. אנחנו לא קונים שם כמעט אף פעם כי נורא יקר אבל נתקענו בלי עגבניות ומלפפונים אז לא היתה ברירה. כשעמדתי בקופה בתור לשלם נעמדה מאחורי אישה נאה ומבושמת. בלי בושה היא הורידה את המבט ובחנה את הנעליים שלי. אני חושבת שהיא עשתה את זה אחרי שהיא ראתה שהיגשתי לקופאית כרטיס אשראי של ישראכרט מקומי, מאלה שיש להם מסגרת קטנה וצנועה שאי אפשר להשתמש בהם חו״ל. כרטיס אשראי שמסמל את המעמד הכלכלי הנמוך שלך. התחשק לי להגיד לה, כן, אין לי כסף. אבל אני לא רואה שיש לך בן זוג שעוזר לך לארוז כמו שלי.

זהו. אלה הן חוויותי עם הנעליים הזולות חסרות הפירמה. אני אפסיק כאן כי בטח שיעממתי אתכם למוות.

איך להצליח לישון מספיק אחרי הלידה

תינוק חדש זה ברכה. תינוק חדש זה אור בבית! (כי לא הולכים לישון :) ). 
גם אם זה התינוק הראשון, השני או העשירי שלך, לתינוקות שרק נולדו יש משהו משותף... היכולת ליצור חוסר שינה אצל ההורים שלהם.

אחרי שלי נולדו שלושה ילדים, החלטתי לשתף את השיעורים הקשים שלמדתי בנושא השינה כדי לעזור להורים אחרים.

טיפים לשינה להורים כשהתינוק עדיין בבית החולים
למרות שלהורים רבים זה נראה הדבר הנכון לישון עם התינוק בחדר אחרי הלידה, אני מאמינה שזה לא הדבר האידאלי. משום מה, הורים חושבים, וגם אני הייתי ביניהם, שחשוב לישון עם התינוק שרק נולד כבר בלילה הראשון כדי לחזק את הקשר. יש כאלה שפשוט דואגים וחרדים ולכן מעדיפים שהתינוק יהיה לידם. עם התינוק הראשון שלי ישנתי באותו חדר מהלילה הראשון משתי הסיבות האלה. ליתר דיוק, לא ישנתי בכלל. הייתי לחוצה כל הלילה שהבן שלי לא יבכה ואני חלילה לא אשמע, שלא עצמתי עין. כל ציוץ שהוא השמיע קפצתי אליו מייד. כל כמה דקות קמתי אליו לבדוק שהוא נושם.
אחרי הלידה הדבר שהכי הייתי זקוקה לו זה שינה ומנוחה ואני ויתרתי עליו. ההמלצה שלי לאמהות חדשות: אחרי הלידה הישארו כמה שיותר במיטה שלכן ותנו לאחיות בחדר התינוקות לטפל בתינוק שלכן. השתדלו לישון כמה שמאפשרים לכן בחדר שלכן במחלקת היולדות. אתן זקוקות לשעות השינה האלה בשביל הימים והלילות ללא השינה הבאים שיבואו אחרי שתחזרו הביתה.

איך להרוויח יותר זמן שינה לאחר שהתינוק החדש מגיע הביתה מבית החולים

גם כאן למדתי את הלקח בדרך הקשה. בגלל שהינקתי חשבתי שזאת האחריות הבלעדית שלי לקום לתינוק באמצע הלילה.

חשבתי שאם אני גם ככה כבר ערה, למה להעיר גם את בעלי? מסתבר שלא כל זוגות ההורים חושבים כמוני ויש כאלה שיודעים לחלק ביניהם את התפקידים. למשל האבא מחליף לתינוק את החיתולים והאמא מאכילה אותו. זה אגב יוצר מצב שבו שני ההורים הופכים להיות מחוסרי שינה.

כשאנחנו חזרנו הביתה עם התינוק השלישי (כן, לקח לנו 3 נסיונות עד שהבנו איך עושים את זה נכון) היתה לנו תכנית. יצרנו לנו "חור" של 12 שעות שבהן אני ישנה בתורי 6 שעות והוא בתורו ישן 6 שעות. נשמע בלתי אפשרי? אז הנה איך שזה עבד: בגלל שאני הינקתי לא יכולתי לישון ברצף 6 שעות, לכן ישנתי משמונה בלילה עד אחת עשרה. אחר כך בעלי ישן מ 23:00 עד 5:00. הוא קם לעזור לילדים האחרים להתארגן וללכת לעבודה בעצמו ואני בינתיים ישנתי מ-5:00 עד 8:00. הייתי מופתעת עד כמה התכנית הזאת עבדה ועזרה לי לתפקד במהלך היום. 6 שעות שינה הן דבר עצום בשביל אמא לתינוק! בדרך הזאת ישנתי הרבה יותר במהלך היממה מאשר הצלחתי לישון אחרי שחזרתי עם שני הילדים הראשונים שלי הביתה לאחר הלידה. זה עשה אותי גם הרבה יותר יעילה. בלילה כשאני הייתי ערה והתינוק ישן, ניצלתי את הזמן לקפל כביסה, להכין אוכל ואפילו לראות סדרות שאני אוהבת בטלויזיה.

             

איך להצליח לישון יותר כשהתינוק החדש כבר ישן זמן רב יותר

אחרי שהתינוק שלנו התחיל לישון קצת יותר במהלך הלילה, וכבר לא היה צורך שאני אשאר ערה מ 23:00 עד 5:00, כדי לישון יותר השיטה שלי היתה לשים מיטה קטנה ליד המיטה בחדר שלו. בעלי התנגד לרעיון שאני אשן שם, אבל לי זה היה נראה הדבר שיקל עלי ויעזור לי לתפוס שינה אחרי שאני קמה אליו בלילה.

עם שני התינוקות הראשונים הרגשתי שזאת האחריות רק שלי לקום אליהם במהלך הלילה. אני יודעת שזה לא ככה אצל הרבה אמהות, אבל אני משום מה תמיד הרגשתי שאני זאת שצריכה לקום כדי לא להפריע לבעלי לישון. בגלל שהוא היה צריך לקום למחרת לעבודה, חשבתי שאני צריכה לעשות הכל כדי לא להפריע לשינה שלו בלילה.

החלטתי שהפעם אעשה את זה אחרת. מרגע שהבן שלי ישן יותר במשך הלילה בעריסה בתוך החדר שלו, שמתי מיטה קטנה לידו והלכתי לישון יחד איתו. אני לא מאמינה בשינה משותפת של תינוקות עם הורים, כך שגם נהניתי מהשינה בקרבתו וגם לא סיכנתי אותו.

היה לו גם מוניטור במיטה שהשמיע אזעקה אם הוא לא נשם במשך 20 שניות. בדרך זו יכולתי לישון רגועה, בלי לפחד לעשות רעש ולהעיר את בעלי, וגם עם הרגשה בטוחה שברגע שהתינוק שלי יצטרך אותי, אני מייד אתייצב בשבילו.

כך התינוק שלי היה השותף לחדר שלי במשך חודשיים, עד שהוא התחיל לישון 5-6 שעות רצופות בלילה ואני חזרתי למיטה של בעלי ושלי.

אני חייבת לציין שהתינוק הזה היה בעל הרגלי השינה הכי טובים מבין שאר הילדים שלנו!זה עבד כל כך טוב עבור המשפחה שלי שהחלטתי לשתף עוד הורים בתקווה שהם גם ינסו את הדרך הזאת.

אמא לתינוק עיוור מספרת למה לא עשתה הפלה

בעודי משוטטת בפייסבוק, נתקלתי בסרטון הבא, שבו מספרת אם צעירה על ההריון שהתחיל באושר גדול והסתיים בשברון לב, לאחר שהסתבר שלתינוק שנולד לה יש שפתיים וחך שסועים כך שהוא אפילו לא יכול לסגור את הפה ועיניים שלא נוצרו ברחם, כלומר ללא עיניים בכלל.

בזמן ההריון הרופאים הודיעו לאם על כך שסביר להניח שלעובר יש בעיות גדולות, אבל היא ובעלה כריס לא ויתרו והחליטו להביא את התינוק לעולם. 

http://youtu.be/nDl75-FmZfo

האם מספרת בחיוך על רגעי האושר וברגעים 

בהם מראה את הדפים עליהם כתובות העובדות העצובות, נראה שהיא הולכת לפרוץ בבכי.

הסיפור מרגש גם אותי. אי אפשר לא להיסחף אחרי הבעות הפנים של האמא הטרייה, שמביעות כל כך הרבה רגש.

אבל אני שואלת את עצמי, האם לא מדובר באגדה אורבנית או בהטפה נגד הפלות (שימו לב ששמו של הבעל הוא Chris ושמו של התינוק Christian, כלומר נוצרי).

הסיפור ריגש מיליוני אנשים מרחבי העולם. אנשים רבים קיבלו השראה לכך שגם ילד עם נתונים פיזיים קשים יכול להיות אהוב. אין ספק שההורים מקבלים המון תמיכה נפשית וכייף להם להרגיש גיבורים (אם אכן הסיפור אמיתי). האם מדובר בתסמונת מינכהואזן באמצעות שליח?

הסיבה לכך שזה נראה כמו תסמונת מינכהאוזן באמצעות שליח, היא שבתחילה מספרת האם על הקשיים שעברה עם התינוק.

להפתעתי היא לא אמרה כלום על התינוק, רק על כך שכשיצאה איתו החוצה אנשים הצביעו עליה, לחשו מאחורי גבה ואפילו ילדה אחת אמרה לה שהיא אדם נורא בגלל שלא הפילה את התינוק בעודו ברחם. היא מסכמת זאת במשפט: "הייתי אומללה".

ההמשך לדבריה משמח. כשכריסטיאן גדל, הוא התחיל לצחוק ולשחק. כשאנשים התקרבו אליו הוא צחקק והם צחקקו אליו בחזרה. אנשים התחילה למצוא אותה בפייסבוק. לה ולבעלה היו המון חברים חדשים. אנשים התחילו להגיד לה כמה שכריסטיאן משמש להם מקור להשראה וכמה שהוא יפה. כך הדברים הפכו לקלים יותר.

היום היא מאוהבת בכריסטיאן שבעיניה הוא יפה.

אם הסיפור אמיתי ולא אגדה אורבנית או תעמולה נגד הפלות של תנועה נוצרית (גם השיר שברקע של הסרטון הוא Give me Jesus by Jeremy Camp), איזה חיים יהיו לכריסטיאן בעתיד?

היום הוא תינוק של אמא שצמוד אליה ומקבל ממנה אהבה, אבל מה יהיה בעתיד? האם כשיגדל אנשים עדיין יזכרו שהוא מקור השראה וימשיכו לתמוך ולעזור בו? האם הוא יוכל להיות עצמאי, לעבוד, למצוא אהבה? האם באמת בחרה האם נכון כשהחליטה לא לעשות הפלה?

מתכונים בפייסבוק

יש איזו קבוצה בפייסבוק (בעצם יש מלא) של מתכונים שאנשים מעלים עם תמונות. יש שם נראה לי מאות או אפילו אלפי מתכונים עם תמונות וצירפו אותי לקבוצה בלי שביקשתי בכלל, כנראה בגלל שאני אישה.

איזה דברים יש שם, כולם מכינים דברים כל כך טעימים, יפים ומגרים. האמת שזה גם הורס לי את הדיאטה. אני פותחת את הפייסבוק כשכולי כוונות טובות להתנזר מפחמימות ומתוקים ולהתחיל לאכול בריא, ואז עולות בפניי תמונות של עוגות עם מלא קרם ושוקולד שאי אפשר לעמוד בפניהן.

לא כל כך ברור לי מה עומד מאחורי זה. אנשים מכינים אוכל, מצלמים אותו ורוצים פידבקים? אנשים רוצים שיעריצו אותם? להיות פופולריים? 

למה מישהו מכין אוכל לעצמו או למי שהוא אוהב ואחר כך יעלה תמונה של זה עם מתכון לקבוצה בפייסבוק? מצד אחד זה מאד נחמד לשתף עם אחרים את ההצלחות שלך, מצד שני האם זה באמת טעים? איך יודעים?

הייתי רוצה לפתוח קבוצה משלי, קבוצת כשלונות קולינריים. אבל בטח אף אחד לא ירצה להצטרף. חבל כי דווקא יש לי הרבה תמונות שאני יכולה להעלות לשם.

טיול בת מצווש ללונדון

אז כמו הרבה משפחות שמכבדות את עצמן, גם אנחנו נסענו ללונדון לטיול בת מצווש עם הילדה המתבגרת שלנו.

איזה כייף היה! 9 ימים ללא חיבור לאינטרנט בהם הבת שלנו היתה איתנו ולא בווצאפ עם החברים שלה!

9 ימים של תקשורת נקייה שכללה החלפת משפטים בדיבור בלבד (לפעמים גם בשתיקות ומבטים)!

האמת שבמלון היה חיבור חינם ל wifi אבל מי היה במלון בכלל? רק בארוחת הבוקר שכללה אמממ.... טוסטים עם חמאה וריבה וחביתה מקושקשת, נקניק Ham ושעועית. כל כך פשוט אבל כל כך טעים.

עד היום, שבוע אחרי שחזרנו, אני עושה לי לארוחת בוקר פרוסות לחם בטוסטר ומורחת חמאה רק כדי שאחר כך יהיו לי גרעפסים שיזכירו לי את לונדון.

עם כל כמה שזה נדוש לנסוע ללונדון, זה היה כל כך כייף. פעם חמישית שאני שם ובכל פעם אני מתאהבת בה מחדש.

אחר כך כשחוזרים זה עושה לי כל כך רע. אני מרגישה שהחיים הם בעצם שם. כאן בישראל זה בעצם השוליים. שאריות של החיים. אני יודעת שיש אנשים שיחלקו על דעתי ויגידו שאין כמו בארץ. אני לא מסכימה. אין כמו בלונדון. אני מוכנה שיחסלו את מד... טוב, כאן רציתי לכתוב משהו קיצוני אז אני אעצור שלא יאשימו אותי בשמאלנות קיצונית ובגידה במדינה, אבל זה לא מתוך שמאלנות, זה רק מתוך אהבת לונדון. האוויר שם כל כך נעים, כל הזמן הגשם רוחץ אותו והוא כל כך נקי. האנשים שם כל כך נחמדים. אין שם שום יאוש, גם לא נוח.

טוב, מספיק לדבר על לונדון. אני לא אספר על החוויות של מאדאם טוסו-מוזיאון הטבע-ביג בן-אוקספורד-פיקדילי-לונדון איי וכו' כי זה ממש נדוש ואפשר למצוא על כל אתר מיליון כתבות באינטרנט, בזאת סיימתי את הבעת געגועיי, רגשותיי ואהבתי לבירת אנגליה.

ביי לונדון! מקווה לחזור בקרוב!

בתמונה: הביג בן. רציתי לצלם את הבת שלי אבל כל הזמן עברו תיירים שהסתירו.

דברים שכל האמהות יודעות לעשות ואני לא

לעשות קוקיות, צמות, צמות סיניות, שביל

באמצע או בצד - ניסיתי ללמוד ולא הלך לי. הילדה הולכת לבית ספר עם קוקו עקום ושוונצים.

להדביק פלסטר- אולי לכם זה נראה מובן מאליו להדביק את הפלסטר ישר על הפצע אבל אצלי משום מה זה לא עובד והפלסטר תמיד מתגלגל. התוצאה- חצי פצע חשוף ופלסטר מסתובב על הרצפה.

להכין עוגות מהממות מקושטות בבצק סוכר או לצייר עם זילוף. הייתי בסדנת בצק סוכר, נכנסתי לאתרים מיוחדים לאמהות עם ידיים שמאליות, צפיתי בהמון סרטונים ביו טיוב. שום דבר לא עזר. התוצאה- הילדה חוגגת עם עוגת שוקולד פשוטה מצופה בסירופ שוקולד עם סוכריות צבעוניות.

לסדר את ארון הבגדים כך שהבגדים יהיו מקופלים בצורה מדויקת ויעמדו אחד על השני, בלי לחרוג אפילו בסנטימטר. אצלי- לפחות הבגדים בתוך הארון. ואם הם גם על המדף הנכון, כלומר בגדי החורף לחוד ובגדי הקיץ לחוד- זה בכלל נחשב לסדר מופתי.

אז נכון שאני רחוקה מלהיות אמא מושלמת. אבל להחליף את קריירת האמהות אני לא יכולה וכמובן שגם לא רוצה. גם אי אפשר לפטר אותי או להחליף אותי. מתישהו אני בטח גם אזכה לקידום לתפקיד סבתא. באיזה עוד מקצוע מקבלים כאלה תנאים? אה, שכחתי שאני לא מקבלת משכורת בכלל וגם לא ימי חופשה ואפילו לא ימי מחלה. 

20 סודות של נשים

1. הרבה מאד נשים אוהבות להשתין בחוץ. וגם במקלחת. לפעמים אנחנו מאד רוצות לעשות את זה בהוט טאב, אבל אנחנו משתדלות שלא, מתוך התחשבות באחרים.
    
2. אנחנו מורידות שערות גם מהבהונות שלנו, מהסנטר, מהשפתיים, משומות, מאחורי הרגליים שלנו וגם מהפטמות. והכי כייף לנו לתלוש שיערות עקשניות שצומחות פנימה. להצליח לשלוף את השערה האדיוטית הזאת החוצה זה מאיזושהי סיבה סיפוק אדיר.
    
3. כשאנחנו מאוהבות, אנחנו מריחות את הבגדים שלך או את הכרית עליה ישנת כשאתה לא נמצא.
   אם היית תופס אותנו עושות את זה, זה היה מביך אותנו.
    
4.  כולנו היינו רוצות (לפחות בסתר) להיות יותר חופשיות וקלילות בנושא המין מפעם לפעם... ללכת למסיבת חילופי זוגות, לעשות שלישיה או להיות חשפנית מלוכלכת ללילה אחד, אבל בלי להצטער על זה מאוחר יותר...
    
5. עמוק בתוכנו, אנחנו מקוות מאד שהחברים הזכרים שלך היו רוצים בסתר לשכב איתנו, ולעתים קרובות מאד אנחנו מתלבשות בעצם בשבילם ומפלרטטות איתם בעדינות רק כדי שהם ירצו. אנחנו לא באמת רוצות לעשות את זה איתם, רק רוצות שהם ירצו אותנו.
    
6. אנחנו ממש לא נעלבות, אפילו לא קצת, משריקות או קריאות של פועלי בניין כשאנחנו עוברות לידם, כל עוד הן לא גסות מדי או מעליבות. זה די מחמיא לנו. למען האמת, אנחנו נהנות שאתה קצת מקנא. לא בצורה לא הגיונית או מטורפת, רק שאתה מראה לנו שאתה מגן עלינו ושאכפת לך.
    
7. באופן די קבוע אנחנו בודקות מה קורה עם האקסים שלנו דרך פייסבוק, טוויטר, אי מיילים וכד'.
   כל עוד יש לנו את הטכנולוגיה, הם לעולם לא יצאו מהראש שלנו לגמרי. זה לא אומר שאנחנו עדיין אוהבות אותם, אנחנו רק סקרניות.
    
8. כשאנחנו יוצאות לבילוי נשי, אנחנו עושות דברים רעים שלא היית מסכים להם אם היית יודע, כמו למשל לחשוף את כל הסודות המביכים שלך, לעשן סיגריה או משהו אחר ולשתות אלכוהול הרבה יותר ממה שאנחנו עושות בדרך כלל. לפעמים אנחנו גם עושות עיניים לבחורים בפאב או במועדון.
    
9. כשאתה לא לידינו אנחנו מפליצות. כמה שיותר ארוך, קולני ומסריח ככה זה יותר כייף.
    
10. אם אתה ממש שווה או שהסקס טוב, אתה יכול להיות לגמרי אידיוט ואנחנו נמשיך לצאת איתך למשך תקופה מסוימת. אבל לעולם לא נתחתן איתך. כשחושבים על חתונה, שכל והתנהגות נאותה ינצחו את הסקסיות.
     
11. הרבה פעמים אנחנו רוצות לעשות סקס בפגישה הראשונה כדי להחליט אם יש בינינו כימיה וכדאי להמשיך לדייט השני. לפעמים זה סתם בגלל שאנחנו חרמניות ורוצות סקס. אנחנו שונאות את זה ששופטים אותנו בגלל זה.
     
12. אנחנו שונאות לעשות שעווה במפשעה. שונאות את זה נורא. אבל אנחנו אוהבות את זה שהאזור חלק ונקי ואתה יורד לשם יותר ברצון. בעולם מושלם, היית יורד לשם בשמחה גם כשהמקום שעיר וטבעי.
     
13. כשבחור אומר לנו שהוא לא רוצה ילדים, זה מייד פוסל את מערכת היחסים כמעט לכל אישה שנמצאת עדיין בשלב הפוריות שלה.
     
14. לרובנו לא ממש אכפת כמה כסף יש לך או כמה אתה מרוויח כל עוד אתה אדיב, טוב אלינו מבחינה רגשית ועובד קשה. עצלנות וחוסר מוטיבציה הם הדברים הכי לא סקסיים שיש.
     
15. הרבה מאיתנו מזייפות... כשזה מגיע לאהבה שלנו לספורט ולעניינים חיצוניים.
     
16. אנחנו אוהבות שיש בבחורים פגמים. קצת כרס, שיער אפור, אפילו מפרצים בשיער. זה מזכיר לנו שלכולנו יש בעיות עם הגוף שלנו ואנחנו לא צריכות להרגיש חסרות ביטחון או קשות עם עצמנו. להיות בן אדם זה מגניב. אבל ליילל על הכרס שלך או לדאוג כל הזמן בקשר לשיער המאפיר שלך זה מעצבן כמו שאותכם זה יעצבן אם כל הזמן נשאל: "זה גורם לי להיראות שמנה?"
     
17. במהלך הסקס, אנחנו חושבות בדרך כלל על משהו אחר מאשר עליך. על סיטואציה מינית פרועה ונועזת עם גבר אחר, או אפילו אישה... לך תדע על מה, אבל אנחנו תמיד מפנטזות. זה לא אומר שאנחנו לא נמשכות אליך מינית, אנחנו רק צריכות תמונות בדמיון שידליקו אותנו.
     
18. אנחנו לא מחשיבות נשיקה מתוך שכרות כבגידה, כל עוד אנחנו אלה שעשינו את זה. אבל אם זה סקס עם גבר אחר זה נחשב כבגידה.
     
19. אנחנו מעריכות את העצמאות שלנו ואת זמן האיכות שלנו עם עצמנו יותר מאשר אי פעם תדע.
    אנחנו אומרות שאנחנו מתגעגעות אליך, אבל לפעמים בסתר אנחנו שמחות שאתה לא נמצא ואנחנו יכולות להיות רגועות ולגמרי עצמנו. אבל אנחנו עדיין אוהבות את זה שאתה חוזר.
    
    תורגם מאנגלית (המקור לא ידוע)