ציפרלקס מול סיינטולוגיה

הלילה חלמתי שוב על האקס שלי מ' והתעוררתי כי שלפוחית השתן שלי הציקה לי והייתי חייבת ללכת לשירותים. אולי זאת התחלה של סוכרת, שבאמצע הלילה יש פיפי שמעיר אותך. בכל מקרה, שוב חלמתי עליו, שהוא רוצה לחזור אליי ולהתחתן איתי, אני אומרת לו כן ומבטלת את החתונה עם בעלי. אחר כך אני מתחרטת ורוצה לחזור לבעלי היקר.
קמתי כבר וחיפשתי אותו באינטרנט. יותר נכון חיפשתי את אשתו כי ידעתי שאצלו כבר אי אפשר למצוא משהו חדש כי כבר ניסיתי.
לאשתו היו כמה סרטונים ביוטיוב שהיא שרה ומשחקת בפרסומות. היא שחקנית כושלת שבקושי משתתפת במשהו. מוכשרת אבל. נראה לי.
כשהסתכלתי עליה אמרתי לעצמי שהיא ממש לא יפה ונראית כבר זקנה. אבל האמת שזאת היתה הקנאה. כשאנחנו מקנאים במישהו אנחנו מחפשים ומייד מוצאים בו את הדברים השליליים. אבל האמת שהיא נראית חמודה מאד, עם הומור, מגניבה. טוב שהוא התחתן איתה.
שניהם בסיינטולוגיה.
דמיינתי שאני מדברת איתו והוא אומר לי שהוא מפריש לסיינטולוגיה כל חודש 1,000 ש"ח מהמשכורת ואני צוחקת ואומרת לו: אני מפרישה 20 ש"ח לציפרלקס ומרגישה מצוין. תאמין לי שזה אותו דבר. והוא עונה לי: אבל הסיינטלוגיה נותנת לי התפתחות רוחנית. ואני אומרת לו שמה שחשוב זה שנרגיש טוב בסופו של דבר, לא? וזה מה שהציפרלקס עושה לי.
אבל השיחה הזאת לא התקיימה במציאות. רק בדימיון שלי.
אם פתאום נדבר, אני בטח אגיד כל הזמן שטויות בהתרגשות. כמו בפעם האחרונה שדיברנו אחרי שלא נפגשנו שנים. זה היה לפני 10 שנים נראה לי. הייתי הרבה יותר רזה.

לא יכולה יותר

די. לא יכולה יותר.

לא יכולה להסתכל עליו שהוא לא עובד. לא יכולה שהוא יגע בי.

מעצבן אותי.

יושבת על המרפסת עם כוס קולה זירו קרה וסיגריה.

אתמול קניתי לבעלי סיגריות ב-40 ש"ח חפיסה. רוצים להרוג אותנו העניים.

כי מי שמעשן זה בעיקר העניים. העשירים שומרים על עצמם טוב טוב. אז מעלים לנו את המחירים של הסיגריות כדי להרוג אותנו. אני לא קונה לעצמי סיגריות אלא לוקחת מבעלי פה ושם. זה קצת מרגיע את המצפון.

חמותי הביאה לנו את הבקבוק של הקולה זירו. היא כל הזמן אומרת כמה שזה לא בריא ואז נותנת לנו בקבוק לקחת הביתה. אתן חושבות שהיא גם מנסה להרוג אותנו?

מה אני כבר יכולה לעשות ביום חם שכזה חוץ מלקטר.

הוצפתי במחשבות שליליות.

אולי אני לא מתאימה לסלונה שזה מקום לנשים בהעצמה אישית.

אולי גם אני אנסה להעצים את עצמי. למה לא? לי לא מגיע?

אז הנה.

איזה כיף, אני יושבת בשלווה על המרפסת עם כוס קולה זירו קרה וסיגריה. מותר לי לפנק את עצמי בסיגריה אחת ביום.

אולי נקפוץ לים לטבול קצת את הרגליים.

מרגישה שבקרוב בעלי ימצא עבודה והחיים ישובו למסלולם.

החיים בעוני נותנים לך פרספקטיבה. סבל זה לא דבר רע, להיפך, הוא מוציא ממך דברים טובים. כל השירים היפים ביותר נכתבו על ידי אנשים סובלים. כל הציורים היפים ביותר צוירו על ידי נפשות מעונות.

הסבל גם מוציא ממך מחשבות רעות. קנאה וצרות עין באחרים. וזוהי שעת המבחן של הנפש.

אנשים שמרכלים ועושים רע לאחרים, הם נכשלו בשעת המבחן שלהם.

זוהי השעה להתגבר ולחשוב חיובי. להודות על הטוב שיש לך ולהפסיק להתמקד ברע.

החיים יפים.

שקופים

עמדתי בתור בסופר ששייך לאחת מהרשתות שהמילה "חינם" נמצאת בשם שלהן, אבל סתם ככה, בלי משמעות. תמיד אתה משלם את כל המחיר.

לפנינו עמד איש עם עגלה עמוסה.

פתאום באה אישה צעירה ונאה והם התחילו לדבר.

ואז הוא אמר לה: בואי נשמה, תהיי לפני.

ככה, בלי להתייחס אליי. וגם היא לא הסתכלה אפילו לכיוון שלי ונעמדה לפניי.

אמרתי: "מה איתנו?"

הם לא התייחסו.

בעלי הגיע לקופה ונעמד איתי בתור. אמרתי לו: "לא אכפת לך שהוא הכניס פה מישהי לפנינו?"

הוא שאל: "הם ביקשו רשות?"

אמרתי: "לא"

האיש שהיה לפנינו הסתכל בנו במבט מהיר, בוחן איזה סיכון יש לו בהתעסקות איתנו, וחזר מהר להביט בקופה, מתעלם מאיתנו. גם האישה התעלמה.

ויתרתי. לא בא לי להיכנס לריבים מכוערים והריבים מהסוג הזה תמיד נהיים מכוערים.

אבל רשמתי לעצמי. אנשים מתייחסים אלינו כשקופים. אנחנו צריכים להראות יותר נוכחות בעולם הזה. די. בא לי להפסיק להיות האזרחית השקטה והטובה, שומרת החוק, הפחדנית, הנחבאת אל הכלים, כל הזמן מנסה להיות בסדר. טוב, להמשיך להיות בסדר אבל להפסיק להיות כזאת שקטה.

אבל אני לא יודעת אם זה נכון בשבילי. האמת שקרה לי כמה פעמים שרבתי או התפרצתי. אחר כך אכלתי את עצמי ולא אהבתי את מי שהייתי. מצד שני אני כועסת.

פעם אחת הייתי במכולת שכונתית ושמתי את הדברים שלי ליד הקופה. בא אחרי איש ועמד בתור. הדברים שלי תפסו את המקום ולא אפשרו לו להניח את שלו. הוא לא אמר כלום, רק תקע בי מבט. בהתחלה חשבתי שהוא רוצה להתחיל איתי. ואז הבנתי שהוא רוצה להניח את הדברים שלו. אז הזזתי את הדברים שלי כדי שגם לא יהיה מקום. הוא לא אמר כלום. לא העריך. אחר כך התעצבנתי. זה עשה לי רע. לתקוע מבט נוזף כאילו אני הבן אדם הכי רע בעולם ואז כשאני מתקנת את עצמי לא לסלוח?

אנשים יכולים להיות כאלה מעצבנים.

ואי אפשר לפתור את זה. יש כאלה שמעלים תמונות לפייסבוק ועושים שיימינג. מה יוצא מזה? אז הצלחתם לנקום ולהשפיל את מי שעשה לכם רע. אבל האם זה שווה את זה? אני לא אוהבת תשומת לב יותר מדי. אבל גם לא התעלמות. כל מה שבא לי זה חיוך קטן או תודה קטנה. זה הכל, זה יכול לעשות לי את כל היום.

לגור בדירה שכורה

אנחנו בני 42, כמעט 43, וגרים עדיין בדירות שכורות.

לרוב האנשים בגילנו יש לפחות בית אחד. אחד שהם גרים בו, ואחד שהם משכירים לאנשים כמונו.

לגור בדירה שכורה זה לא לתלות תמונות.

זה לא להתעניין בעיצוב הבית כי במילא עוד מעט תעזוב.

זה לשים מתלה מפלסטיק שנצמד בוואקום בשירותים למגבת הידיים שכל הזמן נופל.

זה לבדוק את הלוטו כל רביעי וראשון בבוקר ולגלות שהמספרים הקבועים שלך שוב לא זכו.

זה להתבייש קצת ולהשתתק כשכולם מדברים מסביב על נדל"ן.

זה לצפות בסתר לבך שמישהו במשפחה כבר ימות ויוריש לך קצת כסף.

זה לא להשתמש במילה  "הביתה". לא מסוגלת לקרוא למקום שאני גרה בו "הבית שלי" או להשתמש במילה "הביתה".

זה להרגיש שהכל זמני.

אני לא רוצה להתלונן. לכל אחד יש חבילה שהוא סוחב על הגב. יש כאלה שהחבילה שלהם הרבה יותר גרועה משלי.

יש לנו קורת גג מעל הראש, יש מה לאכול, יש פרטיות, לא קר לנו ולא חם לנו. נעים לנו.

אבל יש קינאה שאוכלת את הלב, ויש חוסר ביטחון והרגשה שפספסת משהו בחיים, שנכשלת.

אולי זה גם תורם לחוסר הביטחון שלי עם אנשים ולזה שאני מתרחקת ולא יוצרת קשר.

דרושה חברה ענייה

מישהי שלא נוסעת בקיץ להולנד או ליער השחור וצריכה המלצות.

מישהי שלא מחפשת עוזרת בית שמוכנה לגור בקומת המרתף שלהם.

שלא מחפשת רהיטים בחו"ל ולא משפרת דיור.

רצוי שתהיה אפילו הומלסית, כמוני.

אבל שלא תהיה קורבנית ולא תרחם על עצמה. ואם כן, אז בדרך חיננית ועם הומור.

מישהי שלא מפרסמת תמונות של עוגות עם זילופים ובצק סוכר שהיא עבדה עליהן שעות בזמן הפנוי שלה כי בעלה מרוויח הרבה כסף.

מישהי שבעלה לא מרוויח המון כסף. רצוי שיהיה אפילו מובטל, כמו שלי.

מישהי שלא מתגאה בילדים המוצלחים שלה שמוציאים ציונים טובים כי יש להם מורים פרטיים בכל המקצועות.

מישהי שלא יוצאת להצגות ומופעים של אמנים שמגיעים מחו"ל למרות שאיימו על חייהם וכרטיס להופעה שלהם עולה 500 שקלים.

עד כאן הדרישות, מאמינה שהבנתן את העיקרון ומי שלא מתאים לה עברה לקרוא משהו אחר.

עכשיו מה יש לי להציע:

בת 43 כמעט. עובדת מהבית לבד. קראתי שכדי להיות מאושר אדם צריך שיהיה לו לפחות חבר טוב אחד או שניים או יותר. נשואה ואם לשתי בנות. יש לנו גם כלב שאני יוצאת איתו 3 פעמים ביום כי אחרת אף אחד לא יצא איתו. אין לי חברות. לא יודעת איך הגעתי למצב הזה אבל זה נראה לי מוזר. יכול להיות שאת המקום של החברות ממלא בעלי שאני חופרת לו כל היום על כל פיפס שקורה בחיים שלי. אבל אתן יודעות איך זה הקשבה והבנה של בעלים. זה לא כמו חברה. אני מספרת הכל גם לחמותי, לאמא שלי ולאחותי, ולא נשאר מקום לחברה. הקשרים עם החברות הישנות שלי התנתקו ונשארתי בלי אף אחת שאני יכולה להזמין לקפה או ללכת אליה לשתות קפה.

שמנה. אולי בגלל זה?

אולי זה בגלל שאני לא מתלבשת יפה. מכנסיים צמודים וחולצות רחבות בבטן, בדרך כלל שחורות. לפעמים המראה מרזה אותי ואני מרגישה חתיכה, עד שמגיעה למראה אחרת שאומרת לי להפסיק לעוף על עצמי ומורידה אותי בחזרה לקרקע.

אז מה יש לי להציע. מבינות דבר יגידו שיש לי דימוי עצמי נמוך ובכלל זה אני לא חברותית. נכון. אבל נראה לי שיש הרבה נשים שלא מעריכות את עצמן והן מוקפות בחברות.

אולי אני פשוט צריכה להציע קפה ועוגה?

האמת שבעידן הווצאפ והסמארטפון למי יש חשק להיפגש. אבל לפעמים אני צריכה לדבר עם חברה, עם מישהי שמבינה, שעוברת דברים דומים למה שאני עוברת. אבל לא. כולן מוצלחות ואסרטיביות ועושות ומבלות. למה שאני אעניין מישהי?

צריכה ללכת לעבוד. המשך יבוא.

כואב לי

כואב לי ואני בוכה כמו ילדה.
כואב לי עלינו, על עצמי ועליך.
הייתי היום אצל יועצת רוחנית. היא אמרה לי שאתה הפסקת להתפתח נפשית בגיל 8. שלא התבגרת מאז. זה מסביר הרבה דברים. אתה רוצה הכל כמו שאתה רוצה ועכשיו. אתה לא לוקח אחריות. אתה מאשים כמו ילד קטן. אתה לא יציב. אתה מכור לקנאביס. בראש סדר העדיפויות שלך זה לא המשפחה שלך שאתה לא דואג לפרנס אותה.
הכל נכון.
היא ראתה גם שאמא שלך לא גידלה אותך בעצם. היא השאירה אותך ילד קטן. תמיד טיפלה בשבילך בהכל ולא הטילה עליך אחריות. תמיד נתנה לך כל מה שרצית כדי שתישאר שם איתה.
זה כואב כי אתה אדם מקסים שדי אהבתי. ואני מגלה שבכיתי כל כך עליך מרחמים ולא מאובדן של גבר. בכיתי עליך כי נטשתי ילד קטן. זה מה שאני רואה בך. ילד קטן שהלך לאיבוד וננטש ועכשיו הוא אצל האמא האמיתית שלו. אני הייתי רק שלוחה של אמא שנתנה הכל, שדאגה ופרנסה.
יו כמה אני בוכה.
היא אמרה לי שאני בוכה כי נראה לי שנגמרו לי החיים כשבעצם החיים נגמרו לי שבועיים אחרי שהתחתנתי.
אבל כואב לי עליך. למה הלב שלי לא יכול להיות יותר קשוח? אני רואה בך ילד קטן עם עיניים ירוקות גדולות.
אולי בעצם מצאת מישהי אחרת.
אמרת לי שתמצא מישהי חדשה עשירה שלא יהיה לה אכפת שאתה עני ולא עובד. אולי התכוונת לזה.
אתה מסתמך על המראה החיצוני שלך ואני נזכרת שאמא שלך אמרה פעם שנולדת עם עיניים ירוקות גדולות והיא התלהבה ממך ואולי זה מה שחסם אותך כל החיים.
היועצת נבהלה כשהיא אמרה את זה. היא אמרה שיש משהו נפשי ולא התפתחת מגיל 8!!! זה דבר נורא.
מי או מה עצר אותך? מה היה שם?
אמא שלך לא תשחרר אותך היא אמרה ואתה לא תשתנה.
בתת מודע, אני נזכרת שאמא שלו פעם נתנה לי מסמך מהצבא שהראה שעשית משהו מאד לקוי, ממש שהראה על שיפוט של ילד מפונק ומגעיל שחושב שמגיע לו הכל. אני לא אפרט את זה כאן אבל כשקראתי את זה נגעלתי ממך. איך יכולת.
זה לא שהכל שחור. יש בך גם דברים מקסימים וטוב לב. אולי זה טוב לב של ילד.
מה יהיה איתך? אני דואגת לך למרות שאני לא אוהבת אותך כגבר אלא כילד. אין לי אהבה של אישה לגבר לתת לך.
העיניים שורפות לי מרוב בכי.

קצת בפנים הרבה בחוץ

עזבתי בערך את בעלי. בגיל 42 הלכתי עם הילדים להורים ולא לקחתי אותו איתנו. זה לא שאני גרושה זוהרת עכשיו או לפחות אישה בשלה. אני סתם שוכבת על מיטה מתקפלת וקוראת פה ספר, שם ספר. והוא ממש שבור. לא מבין מאיפה זה בא לו. פתאום בשבועות האחרונים לפני הפרידה הוא היה כזה מקסים. הרבה פחות צעקות. המון אהבה. נשביתי בקסמים שלו ושכחתי את כל הרע. אבל היה כבר מאוחר מדי. לא דאגנו לדיור ולא היה לאן ללכת. אז עברתי להורים ולו לא היה מקום.
כמה בכיתי.
כמה אשמה.
כמה ממולכדת.
לא הבנתי ואני לא מבינה עד עכשיו מה אני מרגישה.
כשהיינו ביחד שנאתי אותו כל כך.
את הצעקות המשפילות שלו.
ועכשיו כולי רחמים עליו ואשמה שהוא סובל. ושכחתי הכל. ועזבתי רק חצי. חצי רגל בפנים חצי בחוץ. עדיין רוצה אולי לחזור כי היו לנו זמנים טובים.
אני לא יודעת. אולי הוא השתנה?
אולי הוא לא יצעק עלי יותר ככה חזק כל כך ששומעים בכל העיר. אולי הוא לא יזרוק מאפרה על הרצפה או יקרע בגד שהוא לובש. הוא לא עשה את זה הרבה זמן. אולי הוא לא יצעק על אנשים יותר ברחוב סתם. או על אנשים במכוניות אחרות.
כשאנחנו לא ביחד, אני מרגישה טוב. מרגישה משוחררת. יש לי עצב כזה של געגוע. אבל נהנית מהשקט ומהקרקע היציבה.
הוא לא מבין. חושב שנתן לי אהבה ואני זרקתי או לפחות ככה הוא אומר.
אז זה נגמר או לא?
הוא ניתק את הקשר בעצבים. כל הזמן כועס עלי. מעניין אם אני אצא מזה.
האם אשתחרר? האם תמיד אהיה לבד אצל ההורים שלי כמו בת טיפש עשרה נזופה. כל צעד שאני עושה אני מדווחת להם. לא שאני מאשימה או באה בטענות. זה פשוט כשכל כך צפוף ורואים הכל אז גם שואלים. לאן הלכת? לאן את הולכת? מה עשית? מה קנית?
יו זה קשה ומוזר אבל ברוך השם יש לי קרקע מתחת לרגליים.

דברים שאסור לעשות באוטובוס

אז נפרדתי מבעלי כמו שסיפרתי. מפה לשם אין לי אוטו ואני נוסעת באוטובוסים.

כמה דברים שאסור לעשות באוטובוס:
לאכול קלמנטינה.
לשים לק.
להפעיל את ה-Waze כי זה מעצבן את הנהג.

פייסבוק זה בשביל

פייסבוק זה בשביל להשוויץ, ואין לי במה.

פייסבוק זה בשביל להביע דעות, ואין לי עמדה.

פייסבוק זה בשביל להתלונן, ולא עשו לי רע.

פייסבוק זה בשביל לשתף חברים, ואין לי את מי.

נשים ביום שישי

כל הנשים עוסקות ביום שישי בניקיון ובישול. מי לא? שתודה. כמעט ואין חיה כזאת.
אם את לא עושה את זה, משהו בך מוזר או עקום.
יום שישי הוא יום הניקיונות והבישולים של הנשים עד שהן נופלות מהרגליים.
כל שיחה בין נשים ביום שישי מתחילה בשאלה: "מה בישלת?"
כמה שיותר סירים יותר טוב.
הבישולים מתחילים אחרי הניקיונות. אחרי שמירקת את הבית שעתיים לפחות. רק אחרי שהבית מצוחצח את מתחילה לבשל ולאפות. ואחרי שסיימת במטבח צריך לנקות אותו שוב.
זה מה שאישה צריכה לעשות ביום שישי בגלל שהיא אישה. את הגברים פוגשים בסופר.
ככה אוהבים אותנו. מבצעות את תפקידינו.

radnatt freedigitalphotos.net

והנה משהו שמצאתי בפייסבוק שקיבל הרבה לייקים והמון חושבים שהוא מצחיק.