מחכה למשהו

כל אחד מחכה למשהו בחיים שלו בכל נקודת זמן.
מחכים שהילד יגדל, שהתשלומים יגמרו, שהלימודים יסתיימו, שיגיע משהו בדואר, שמישהו יחזור, שהמים יתחממו בדוד, שהאוטובוס יגיע, שהרכבת תגיע, שהשיעור יגמר ועוד ועוד....
מחכים ומחכים ותוך כדי חיים.
למה אני מחכה?
אני מחכה שהוא יגמר. יגמר מעצמו בלי שאני אעשה כלום.
זאת כנראה גם דרך של נשים מוכות להתמודד.
ואולי אני מבזבזת את החיים שלי בלחכות ואני אתעורר בגיל 70 ואגלה שאני עדיין מחכה לשווא.

למה אני מחכה?
קודם כל תרגעו, אני לא בסכנת חיים. כלומר לא נשקפת סכנה לחיי.
לחיי הנפשיים כן. אני כבר מזמן מתה והאוכל הוא הדבר היחיד שגורם לי להרגיש חיה.
הוא לא מרביץ לי.
הוא הרביץ לי רק פעמיים, מזמן. עכשיו הוא מרביץ לי עם המילים.
אני לא קמה והולכת כי אני מפחדת.
בגלל כל הסיפורים בחדשות. בגלל המבט המטורף שלו בעיניים. אני פשוט מעדיפה לשחק אותה אישה טובה ואוהבת. ככה אני מגנה על הילדים שלי. זה עדיף ממוות. זה לא נעים לחיות ככה אבל לפחות לא מתים.

הכנות לחתונה

השמלה

השמלה לא נסגרה.

סימה מעצבת השמלות ניסתה לסגור את המחוך הלבן המהודר תוך הפעלת לחץ שהזכיר לי את הסצנה מהסרט חלף עם הרוח ללא הצלחה. 

"אני לא יכולה להכניס אותך בכוח לשמלה. את צריכה להסתובב איתה כל הלילה בחופשיות, להשתולל ולרקוד" היא אמרה בקול עצבני ועשתה פרצוף מאוכזב "אין ברירה, אני אצטרך להרחיב".

אני יודעת שרוב הכלות עושות דיאטה לפני החתונה שלהן, אבל מה לעשות שאני ממש לא מצליחה.

יש לי רק חודש עד החתונה. בגלל סבתא של ערן שעומדת למות והחלום שלה היה לראות את הנכד שלה מתחתן, החלטנו על חתונת בזק ובינתיים ערן רק מפטם אותי ובמקום לרזות אני הולכת ומשמינה מיום ליום.

איתרע מזלי וסבתא של ערן החליטה לגסוס בחודש נובמבר, בדיוק שלושים יום לפני חנוכה.
זה אומר שכל קונדיטוריה וכל סופרמרקט וכל מכולת הכי קטנה מציגים לראווה סופגניות בשלל צורות וצבעים, החל מפשוטות חוצות עם נקודת ריבה אדומה ועסיסית למעלה ואבקת סוכר לבנה פזורה ברשלנות על כל גוף הסופגניה וגם על המגש, עד סופגניות משוכללות עם נקודה בצבע ירוק בהיר למעלה, פיסטוק אולי, בוטנים מרוסקים ומזרק מלא באלכוהול תקוע בפוזה פלצנית.

אני לא יכולה לעמוד בזה! לא יכולה לעשות דיאטה בחודש שלפני חנוכה!
פעם עשיתי דיאטה וויתרתי על הסופגניות של התקופה של לפני חנוכה. בכל פעם שהיו מדברים על סופגניות, הייתי אומרת בגאווה: "אני לא אכלתי השנה אפילו סופגניה אחת!" אבל אחרי שחנוכה נגמר והסופגניות נעלמו מהחנויות, הרגשתי כזאת החמצה.

הגעתי למשקל 65 קילו והבטן התחילה לבלוט והקשתה על השמלה שסימה טרחה עליה כל כך להיסגר.

"אז תרחיבי את השמלה" אמרתי לסימה בכעס.
אני חייבת לה משהו? מי אמר שכלות חייבות להיות רזות ושלדיות? זכותי להיות כלה מלאה ושהשמלה שלי תהיה קצת רחבה, אחרי הכל אני משלמת לה אז שתשתוק.

הזמנות

ישבנו ביחד על הספה וכל אחד עשה רשימה של האנשים שהוא רוצה להזמין.
עם המשפחה לא היתה בעיה. פשוט רשמתי את כל מי שאני זוכרת מהמשפחה שלי ותכננתי בשבת לשבת עם ההורים שלי ולהשלים את מי שחסר.
עם החברים נתקלתי בבעיה.
אין לי הרבה חברים. כל החברים שלי היו חברים משותפים לרמי ולי מלפני שנפרדנו. ברגע שנפרדנו נפרדתי גם מהם.
הוספתי את שלושת החברות שלי פלוס האנשים מהעבודה וזהו. ערן הוסיף את כל החבר'ה שלו, לפחות עשרים כולל בני זוג.
שוב אני מרגישה עלובה עם ההכנות לחתונה.

את לא והיא כן

יש את הרגע הזה שאת מבינה שאת לא והיא כן.

אני לא יודעת בעצם אם זה כך אצל כולן, אבל אני ככה חייתי עם המחשבה שאני במרכז הרבה שנים.

לא שהייתי כזאת אגואיסטית ודרשתי לעצמי הרבה, אבל בענייני אהבה חשבתי כל פעם שההוא התורן צריך לאהוב אותי ולא ייתכן שלא והוא יאהב מישהי אחרת. אם לא, זה לא בסדר ומשהו משובש אצלו באישיות.

יש לו הפרעה נפשית או חרדת נטישה או פחד ממחויבות אם הוא לא אוהב אותי ולא רוצה להיות איתי.

הוא מתוסבך או עדיין מאוהב בחברה שלו לשעבר או בטראומת ילדות.

עד שהרגע הזה מגיע ואת מבינה שזה לא הוא, זה את.

פתאום את מגלה שזה לא רק שזה את שלא מספיק טובה בשבילו, אלא שיש מישהי שהיא הרבה יותר טובה ממך בשבילו.

את רואה אותה ואת משתגעת. מה יותר טוב בה ממני?

אין מישהי שזה לא קרה לה.

אחרי כמה שנים שהייתם ביחד והוא לא רצה להתחתן וגם לא לעבור לגור ביחד ונפרדתם וחזרתם וכל הזמן הזה את והחברות שלך אמרתן שהוא מאד אוהב אותך אבל יש לו בעיה עם מחויבות, פתאום הוא הכיר מישהי אחרת ופתאום כל הבעיות של המחויבות נפתרו!

הם עברו לגור ביחד תוך חודשיים בלי להכיר יותר מדי ואת אוכלת את הלב לארוחת בוקר, צהרים וערב.

זה מה שקרה לי עם רמי.

היתה תקופת אבל של כמעט שנה, אחר כך יצאתי עם כמה בחורים עד שבסוף הכרתי את ערן.

ערן התלהב ממני מאד ואני התלהבתי ממנו פחות. ככל שאני התלהבתי ממנו פחות הוא התלהב ממני יותר ולהיפך.

מה שאהבתי בערן זה את זה שהוא אהב אותי. זאת היתה התכונה שהכי הערכתי אצלו.

יצאנו כמה חודשים שבהם הוא חיזר אחרי בצורה מאד יפה. קיבלתי זרי פרחים ושוקולד חלב שאני מאד אוהבת.

באותה תקופה שקלתי 57 קילו בגובה 1.70 מטר בזכות זה שהייתי רווקה שגרה לבד עם מקרר ריק וכלבלב קטן בשם ראסטי.

הוא החליט שמקרר ריק זה לא יפה והחליט למלא לי אותו.

היינו יוצאים ביחד לסופרמרקטים גדולים וממלאים עגלות, מהעגלות המוצרים היו עוברים לבגאז' שלו ומשם למקרר שלי. 

מהמקרר הם עברו לקיבה שלי ומהקיבה אל מחזור הדם שלי ולאט לאט התחלתי להשמין.

ההשמנה היתה איטית ואלגנטית ולקח לי זמן לשים אליה לב.

ערב אחד, אחרי שיצאנו במשך חצי שנה, ישבנו ערן, אני וראסטי על גבעת הכלניות שליד הבית שלי.

הסתכלנו על השמיים שנצבעו בכחול כהה של תחילת הלילה וערן אמר לי שסבתא שלו מאד חולה והוא רוצה שניסע לבקר אותה בבית החולים.

חשבתי מה אני צריכה לעשות מחר אחר הצהרים ונזכרתי שאני צריכה ללכת להחליף את החולצה שקנו לי החברות שלי מהעבודה כמתנה ליום ההולדת כי היא קטנה עלי. ליד בית החולים יש קניון ונוכל אחר כך ללכת להחליף את החולצה סוף סוף. 

"בסדר, בטח שניסע לבקר את סבתא שלך" אמרתי לו והוא ממש שמח.