הרשתות החברתיות של פעם

 כשהייתי נערה, משהו כמו לפני 25 שנים, התכתבתי עם ילדים בגילי. הייתי מסתכלת בעיתון מעריב לנוער ומוצאת שם במדור שנדמה לי שקראו לו ״מאת לעט״, תקנו אותי אם אני טועה, מתכתבים פוטנציאלים. זה הלך ככה: הילדים היו מפרסמים את השם שלהם, הגיל, הכתובת והתחביבים. הייתי בוחרת עם מי אני רוצה להתכתב ושולחת לו או לה מכתב. מכתב ממש עם בול. ככה הייתי שולחת ומקבלת מכתבים כמה פעמים בשבוע מכל מיני ילדים ומכירה חבר'ה מכל הארץ.

ברוב הפעמים המכתבים היו די יבשים ולא סיפקו יותר מדי מידע אישי.

הנושאים שכתבנו עליהם היו: איפה טיילנו, מה עשינו, לאן ניסע, מה אכלנו וכד׳. בגלל שזה לא נעים לשפוך את הלב בפני זרים, לא סיפרנו דברים עמוקים. זה היה כמו פייסבוק היום, רק שהלייק מגיע בדואר אחרי שבוע.

לפעמים שלחנו תמונות. כמה קשה היה לי להחליט איזה תמונה לשלוח. הייתי הולכת לאלבום התמונות שלי ומחפשת תמונה יפה לשלוח. כמובן שהיה קשה למצוא כי לא הצטלמנו כל כך הרבה כל היום.
אם לא הייתי מוצאת, הייתי הולכת לאמא שלי ומבקשת ממנה לצלם אותי כדי להשיג תמונה חדשה. זה היה פרויקט. באותם הימים המצלמות לא היו דיגיטליות אלא צילמו על גבי פילם, סרט צילום. פילם עלה לא מעט כסף והיה צריך לצלם בו איזה 20-40 תמונות כדי לגמור אותו ולשלוח לפיתוח, ובגלל שזה עלה לא מעט כסף, לא מצטלמים סתם ככה סלפי, צריך להצטלם במקומות מיוחדים או אירועים מיוחדים. אז עד שהיינו מסיימים לצלם את התמונות היה לוקח הרבה זמן ואחר כך היה צריך ללכת אל חנות הצילום כדי לפתח את הפילם וגם זה היה לוקח יום יומיים.
בקיצור, בשביל תמונה היה צריך לחכות כמה שבועות, לא כמו היום שתוך שנייה שולפים את המצלמה הדיגיטלית ושולחים.

סיפרתי אתמול בלילה לבת שלי על ההתכתבויות האלה. היא נבהלה. היא אמרה שהחיים היו אז חרא. היא שאלה גם אם העולם היה בשחור לבן.