זה ממש לא היה צפוי כי עד עכשיו מוש בן ארי היה בשבילי רק ״הזמר שלא חופף את הראש״. לא התחברתי לשירים שלו כי הם נראו לי שייכים לחבר׳ה הצעירים והמגניבים שנוסעים וחוזרים להודו ולכל אלה שחיים במקומות שלווים עם הרבה טבע אז לא הרגשתי חיבור אליו.
לא יודעת איך זה קרה, ראיתי את העיניים שלו בתכנית דה וויס ופתאום זה קרה לי. הוא הופיע לי אחר כך בחלום ותמיד כשאני חולמת על מישהו אני אחר כך נדלקת עליו.
נזכרתי בשיר שלו ״מה עושים״ וקראתי את המילים. ״מה עושים עם הפחד הזה, עם הכאב הזה, הלחץ שלא נותן לנשום״- מה זה הוא? כן, הוא כתב גם את המילים וגם את הלחן. אני מרגישה שנפתחתי אליו, שעכשיו הוא מדבר אליי הרבה יותר וגם שאר השירים שלו.
הייתי רוצה ללכת להופעה שלו אבל אני מרגישה לא מתאימה כל כך לקהל. נראה לי שצריכים להיות משוחררים כאלה ואני גם לא בגיל המתאים. זאת אומרת אפשר בטח שגם בת ארבעים תבוא להופעה אבל היא צריכה להיות מגניבה כזאת עם גופיה לבנה ולרקוד בקלילות וזה לא בדיוק אני. בשביל להשתחרר בהופעה של מוש בן ארי אני צריכה לשתות 2 בירות ואיזשהו מיץ עם וודקה. אפילו יותר. מהמחשבה על זה יש לי בחילה. איך למחרת יכאב לי הראש. ואם אני לא אשתה אני סתם אעמוד כמו מפגרת וזה יפגע לי בהנאה.
לא משנה אני אהנה סתם ככה מהשירים במחשב או באוטו ברגוע כזה.
לא משנה אני אהנה סתם ככה מהשירים במחשב או באוטו ברגוע כזה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה