מי גבר להתלונן על הטרדה מינית?

שלא תבינו לא נכון, אני נגד הטרדה מינית ומניסיון (כמו שיש לכל הנשים ללא יוצא מן הכלל) - זה ממש לא נעים.
כמו כל אישה, גם אני מכירה את ההרגשה הלא נעימה כשגבר אומר לך או רומז לך משהו מיני, ואת לא יכולה לעשות נגד זה כלום, כי הוא הבוס שלך או שיש לו כוח וקשרים שיכולים לפגוע בך אם תתלונני.
אבל כשאני רואה את הדרמות ואת עריפת הראשים שמתחוללות בכל פעם שמישהי מתלוננת, נראה לי שהגיע הזמן לקחת אחריות ולהפסיק לבכות ולהתקרבן.
אנחנו חיים בחברה שבה הכל מסביב נוטף סקס. כל זמרת שמכבדת את עצמה משחררת קליפ שבו היא מעורטלת למחצה ועושה אהבה עם המצלמה. בכל פרסומת מככבת אישה סקסית בפוזות מגרות, על כל שלט חוצות דוגמנית שעושה לנו עיניים. הכל מסביב משדר שנשים רוצות את זה. ובואו נודה שגם אנחנו, הנשים האנונימיות הרגילות, רוצות להיראות סקסיות.
כשאנחנו מבלות מול המראה אנחנו בוחרות בבגדים שיעשו אותנו סקסיות, גם אם הם לא עם מחשוף עמוק. כשאנחנו שמות אודם ומסקרה זה בגלל שאנחנו רוצות להיראות סקסיות. בואו נודה באמת, שבגד שלא עושה אותנו סקסיות אנחנו שמות בצד. מעטות מאיתנו מחפשות בגדים שיציגו אותנו כא-מיניות.
כמעט כל אישה נורמלית רוצה להיראות טוב ולהיראות טוב זה סקסי.
אבל אתם הגברים- שלא תעזו להגיד משהו!!!! שלא תעזו לרמוז ששמתם לב!!!
נמשיך- לנו הנשים מותר להתחיל עם גברים. מותר לנו לעשות להם עיניים, מותר לנו לתת להם מחמאות, ואם נציע להם סקס הם בטוח לא יתלוננו, מקסימום יסרבו. עדיין לא שמעתי על גבר שהגיש תלונה. אבל שמעתי על נשים שהציעו.
עוד פעם, אני שמחה שנשים מתלוננות על הטרדה מינית כי אולי זה ימנע כמה מקרים בעתיד ויחסוך את זה במידה מסוימת מהבנות שלי. אבל בואו ניקח אחריות- גם אנחנו תורמות לזה.
בואו נסתכל על הנשק שיש לנו בידיים - אנחנו יכולות להשתמש במיניות שלנו כדי להפיל גברים, עד כדי כך שהם יאבדו משרות בכירות. נכון שחלקנו תמימות ובאמת שנפגענו, אבל האמת היא שחלקנו ממש לא תמימות.
אז מה הפיתרון?
אין לי מושג. לשנות את החברה כך שנפסיק לשדר סקס כל הזמן זה צעד לכיוון השמרני הקיצוני שאף אחד לא יסכים לו.
אז אולי לקבוע חוקים ברורים של מה מותר ומה אסור, אבל שיהיה נכון לשני המינים. לתלות שלטים בעבודה (ובכל מסגרת שעובדים בה נשים וגברים בוגרים) שמגדירים מה זאת הטרדה מינית. לקיים סדנאות בנושא, ללמד איך להתמודד.
שיימינג זאת אחת הדרכים, אבל לא עושה לי טוב שאנשים בתפקידים בכירים שאולי ביצעו את תפקידם טוב ותרמו לחברה הולכים הביתה. לא עושה לי טוב לדעת שמשפחות התפרקו.
ורק להבהיר משהו- אני לא מאשימה אותנו הנשים. אני רק רוצה שניקח אחריות.

מכתב לחברה לשעבר

הכרנו לפני 20 שנים בעבודה.

שתינו היינו צעירות ורווקות.

את "חיזרת" אחרי. הזמנת אותי, קראת לי, התקשרת. אני כמו תמיד הייתי פסיבית. לא יוצרת קשר בעצמי. 

היית חברה שונה מכל מהחברות האחרות שלי. היית כנה ואמיתית יותר גם כלפי עצמך. גילית לי את הסודות שלך, סודות שאנשים אחרים לא היו מודים בהם. 

גילית לי שאת לא אוהבת את החבר שלך. שכל מה שהוא עושה מעצבן אותך. הוא בחור טוב ומקסים, אבל את לא אוהבת אותו. את לא יודעת למה את נשארת איתו, את פשוט לא יודעת.

הערצתי אותך על הכנות. באותה תקופה הייתי יוצאת עם בחורים וכל מה שקיבלתי מהם היה התעלמות מוחלטת אחרי דייט אחד. מרוב שהייתי שבורה וחבוטה, הרגשתי שאם הייתי מוצאת מישהו שהיה מסכים להיות איתי בזוגיות הייתי אוחזת בו כל כך חזק ולא נותנת ללכת, ולא מעיזה להביע ספקות בפני אף אחד. 

היינו יושבות בדירה המפוארת שלו שבה גרת איתו ושותות קפה ואני הייתי מקנאה בך על היציבות שבה את חיה, בזמן שאני נודדת בין דירות בגוש תל אביב ונזרקת פעם אחר פעם על ידי בחורים.

ואז התחתנתם, את והבחור שלא אהבת. היית כלה יפה אם כי התחלת להשמין.

פתאום גם אני הכרתי מישהו שרצה אותי. לא ממש אהבתי אותו אבל סוף סוף מישהו מאד רצה אותי אז אחזתי בו בשתי הידיים ולא נתתי לו ללכת.

גם אנחנו התחתנו. אחרי שנה נולד לנו תינוק ואת גם היית כבר עם תינוקת, אני לא זוכרת מי ילדה קודם.

לא היינו בקשר הרבה זמן והחלטנו להיפגש. שתי אמהות צעירות עם תינוק זאת סיבה טובה לפגישה.

אני זוכרת שבאתי אליכם, לדירה המפוארת והמאובזרת, והייתי בשוק ממך ברגע הראשון. את עלית כל כך הרבה במשקל, כמו בלון שמישהו ניפח.

סיפרת לי שעלית 30 קילו ושאת ובעלך לא שכבתם כבר שנה.

אפילו לא חיכית שאני אספר משהו אישי של עצמי, מייד חשפת את עצמך בפניי.

אחר כך הקשר בינינו התנתק. שתינו כבר עזבנו את מקום העבודה, כל אחת עברה לגור במקום מרוחק אחר, החלפתי טלפון והטלפון שלך נעלם לי מרשימת אנשי הקשר, אולי זה גם מה שקרה אצלך. 

נזכרתי בך אתמול.

חשבתי מה קורה איתך ועם הבעל שאת לא אוהבת. בטח בגלל זה השמנת.

חשבתי שאם ניפגש יהיה לנו הרבה על מה לדבר כי זה בדיוק מה שקרה גם לי.

חיפשתי אותך בגוגל אבל לא זכרתי מה שם המשפחה החדש שלך. לקח לי שעות לגלות אותו. 

מצאתי אותך בפייסבוק. את נראית מאושרת. בתמונה משפחתית שלך עם בעלך והילדים כולכם מחייכים ולמטה בתגובות רשמו לכם שאתם משפחה מקסימה, משפחה מיוחדת, משפחה למופת.

את יודעת, כשנזכרתי בך הרגשתי שאני לא לבד. 

כשראיתי את התמונות בפייסבוק, לשנייה שמחתי לראות אותך מאושרת. אחר כך התאכזבתי שאני שוב לבד. שאין בינינו שום קשר.

אני לא יודעת מה יקרה אם אתקשר אלייך וארצה להיפגש. הדרכים שלנו נפרדו וכל כך הרבה זמן לא דיברנו. האם נצליח לגשר והאם הכנות תחזור?

עכשיו בפייסבוק את נראית כמו כולם. כולם בפייסבוק נראים אותו דבר. תמונות של אנשים מבלים, נהנים, מחייכים. הכל בסדר. משפחה למופת.

ואני לא יודעת אם מתחת לתמונה מסתתרת החברה שגילתה לי את הסודות שלה פעם או שאני עדיין לבד. לנצח.

ההבדל בין אישה נשואה לאישה גרושה

יש לי חברה גרושה שמספרת לי מדי פעם סיפורים מסמרי שיער על החיים שלה. יצא לי לחשוב על כמה החיים שלנו שונים, אני אישה נשואה כבר 16 שנים עם 3 ילדים והיא גרושה כבר יותר מעשר שנים עם ילדה אחת והבאתי לפניכם את הנקודות העיקריות בשוני בחיים שלנו.

כמובן שזו הכללה גסה ויש נשואות שונות ממני וגרושות שונות ממנה. אני מייצגת בפוסט הזה את הנשואות והיא את הגרושות. אתם רוצים מדגם מייצג יותר? פנו ללשכה לסטטיסטיקה :).

נתחיל בתחביבים: נשואות- לבשל, לנקות, לעשות קניות, לישון

גרושות- חדר כושר, סרטים, הצגות, מסעדות, טיולים, בילויים

בגדים: נשואות- מה שנקי, מתאים במידה, קונות פעם בכמה חודשים בגדים חדשים, קונות יותר לילדים מאשר לעצמן

גרושות- סקסי, יפה, מחמיא, קונות בגדים חדשים כל שבוע (אם המצב הכלכלי מאפשר כמובן).

סקס:

נשואות- משהו שעושים תוך כדי שינה, לא ממש מפריע כי נמשך 2-3 דקות, עושות טובה שמורידות את הטריינינג, בחושך עם אור קטן מחדר האמבטיה.

גרושות- וואו, סקס מסעיר עם מגוון תנוחות, עם גניחות ואנחות, עם הלבשה תחתונה סקסית, חצי שעה עד שעה כולל משחק מקדים ומפנק, לפעמים כמה פעמים בלילה, באור מלא או רומנטי ורך.

הרגשה כללית:

נשואות- מרגישות ביטחון מסוים כי יש בן זוג לחלוק איתו את הבעיות, להפיל עליו מטלות, שיבוא איתן, שילך במקומן, לדבר איתו, לעשות איתו דברים שגרתיים ומשעממים. עם זאת, יש להן פחד שיבגוד, שיחליט פתאום שהוא עוזב, שיקרה לו משהו, שיפטרו אותו ועוד כל מיני צרות שלא נדע.

גרושות- מרגישות שחסר להן משהו, מחפשות כל הזמן בן זוג, מרגישות כל הזמן צורך להיות אטרקטיביות, עם זאת הן מרגישות שהחיים שלהן יותר מסעירים ומעניינים, עצמאיות בשטח ואף אחד לא מחליט עליהן.

בילויים:

נשואות- ארוחה במסעדה, הליכה בפארק, סרטי קולנוע של ילדים, בריכה עם הילדים, יציאה לטיול עם הכלב המשפחתי שלוש פעמים ביום.

גרושות- מבלות עם חברותיהן הגרושות במועדונים, מכירות את כל הפאבים החדשים, שותות אלכוהול, הופעות של זמרים, מכירות גברים מכל המינים והסוגים, קורעות את העיר.

לסיכום, אולי לא הייתי צריכה לכתוב את הרשומה הזאת כי מתחילות לבוא לי מחשבות שהחיים של הגרושות יותר מסעירים וכייפיים. מצד שני, לא בא לי להחליף את הטריינינג, הוא כל כך נוח.

הכוסיות שולטותתתתתתתתתתתת!!!!!!!!!!!!!!!!!!!1

כדי להצליח בחיים, נשים לא צריכות להפעיל יותר מדי את השכל.
אין צורך ללמוד באוניברסיטה, לקרוא, להרחיב אופקים.
מה שמומלץ זה לאכול כמה שפחות (ואם אכלת יותר מדי אז להקיא), ללכת לחדר כושר לפחות 5 פעמים בשבוע, לגדל שיער ולצבוע אותו לבלונדיני וללבוש בגדים חושפניים.
זאת הדרך להצליח בחיים.

הנה, למשל, אם את חתיכה בגופיה לבנה וטייץ שחור צמוד, תוכלי להתחמק ממאסר אפילו אם תקללי שוטר ותאחלי לו שישרף בזבל ושיתהפך עם האופנוע שלו וימות: הנוסעת שקיללה שוטר ויצאה מזה בלי כלום.
אם אתיופי היה מוציא רבע מילה ממה שהיא הוציאה, הוא מזמן היה חוטף שוקר חשמלי ומועלה לניידת למעצר.

את יכולה גם לכתוב ספר ולפרסם תמונות סקסיות שלך בהדסטארט ולמכור 1,000 עותקים. לא משנה מה האיכות של הספר וזה שהסיפורים רדודים ודלים, עם איך שאת נראית, הוא בטוח יהיה רב מכר: שתי פרידות וחצי, אלמוג בר.

זה העולם שלנו, אלה החיים.
ביי אני הולכת לחדר כושר להתחיל מייקאובר!

היתרונות של זה שאין לך עוקבים בטוויטר

אין לי עוקבים בטוויטר. יש לי רק 3 שהם דמויות כנראה מסחריות שרצו שאני אעקוב אחריהם בחזרה.
אני לא יודעת איך משיגים עוקבים בטוויטר.
לא נורא, יש לזה דווקא יתרונות:
אני יכולה לכתוב מה שבא לי ולא חייבת להיות שנונה, חכמה או מצחיקה.
אני כותבת ומייד שוכחת, לא מבזבזת זמן על לבדוק מי הגיב ומי סימן כוכב או צייץ מחדש.
אני יכולה להיות מה שבא לי, אישה מרירה מאד, קורבן מסכן שמאשים את כולם, בנאדם שונא, מוזר, בודד ועוד ועוד...
אני לא חייבת לשבור את הראש מלא זמן כדי לצמצם את מה שאני רוצה ל-140 תווים כי אני פשוט כותבת מה שבא לי בלי לתכנן.
אני לא מודדת את עצמי לפי מספר העוקבים והמחבבים שלי. טוב, בעצם אני כן. אבל פשוט אין לי ציפיות.
אני מקווה שלא יהיו לי עוקבים בטוויטר. אל תעקבו אחרי בטוויטר.

יש לי יום הולדת

יום הולדת זה יום לא משהו. מאחלים לך מזל טוב ויום הולדת שמח, כאילו שזה יום שאתה בהיי כולו, אבל זה לא נכון. למען האמת, זה יום קצת מעיק שאני שמחה שהוא נגמר.
זה מתחיל בברכות בפייסבוק. פתאום מקבלים ברכות מחברים בפייסבוק שאפילו לא מכירים. אנשים שאת לא מכירה מדביקים לך תמונות ומברכים אותך בצורה מושקעת מכל הלב, לעומת זאת אנשים שאת מכירה טוב בכלל לא מברכים אותך. אז את שואלת את עצמך למה הם לא כתבו לך מזל טוב מסכן על הקיר. אולי את צריכה לבטל את החברות איתם? אולי הם מגעילים? אולי הם לא נכנסו לפייסבוק היום או לא שמו לב שיש לך יום הולדת?
חוץ מזה העולם מתנהג כאילו הכל כרגיל. את הולכת ברחוב וחושבת לעצמך שאיזה כיף שיש לך יום הולדת. אבל זה לא מעניין את נהג האוטובוס שמשפריץ עלייך מים מהשלולית, או את המוכרת בחנות שמתעלמת ממך, או את נציגי השירות שנותנים לך לחכות על הקו ואחר כך רק מנסים למכור לך במקום לטפל בך כמו שצריך.
מי אמר שיום הולדת זה בכלל יום שמח שאומר שמתחילים שנה חדשה טובה יותר? אולי יש אנשים שאמורים למות בכלל ביום ההולדת שלהם כי זהו, הם הגיעו לגיל שהם לא אמורים להמשיך יותר.
אז נכון שביום הולדת מקבלים תשומת לב נעימה וגם קצת מתנות ואולי חוגגים במסיבה או בית קפה, אבל בסך הכל לי עדיף לחזור לימים הרגילים והשגרתיים.
אולי יש אנשים שכיף להם ביום הולדת מאד. שהם מרגישים שזאת סיבה לחגיגה. אולי זאת גישה אופטימית לחיים, שזו הזדמנות להגיד תודה שנולדת ותודה על כל מה שקיבלת.

דימום מהאוזן- היזהרו מקיסמי אוזניים

בעלי ניגב את האוזניים עם קסמי אוזניים וגילה דם על הצמר גפן שלהם. הוא מייד קרא לי בבהלה ואמר שהמוח נוזל לו החוצה.
איכס. איך יצא לי התיאבון.
הלכנו לחפש בגוגל מה זה אומר. בדרך כלל בכל פעם שמחפשים סימפטום קטן מייד מופיעה מחלה מאיימת וגדולה, כמו למשל אם יש התנפחות קטנה ואדומה על העור זה מיד סרטן או סימן למחלת לב וצריך לרוץ למיון. הפעם לא מצאנו שום מחלה נוראית שמקושרת לדימום מתוך האוזן.
הוא הלך לישון רגוע ובבוקר היו שני כתמי דם ליד הכרית שלו.
למרות שלא גילינו שום מחלה מחרידה שיכול להיות שזה הסימפטום שלה, בכל זאת נכנסנו שנינו ללחץ.
הוא נסע מהר למוקד הרפואי והפקידה שם לא קיבלה אותו כי לא קבע תור. הוא נורא התעצבן והמשיך לחדר מיון.
הוא בילה שם כמה שעות עד שרופא אף אוזן גרון עשה לו המון בדיקות לא נעימות, כולל החדרת צינור לתוך האף. בסוף הוא אמר לו שזאת שריטה שנוצרה משימוש בקיסם אוזניים.
אסור בתכלית האיסור להשתמש בקיסמי אוזניים. זה מועיל, לפי דבר הרופא, רק לכיס של יצרני הקיסמים ולרופאי אף אוזן גרון. קיסמי אוזניים טובים לניקוי דברים קטנים או ציפורניים, אבל רק לא לאוזניים.
את האוזניים אפשר לייבש עם מייבש שיער. רק שתדעו.

משוויצים בפייסבוק

אוף, מה נסגר עם הפייסבוק הזה? הוא הפך לבמה של השווצות ואני לא עומדת בזה.
חברים מפרסמים סטטוס שכתוב בו "שבת שלום" ומעלים מלא תמונות של הבית המהמם שלהם עם הדשא הירוק והמטופח.
יופי, הדשא שלכם ירוק יותר.
אחרים מפרסמים תמונות מאיטליה, לונדון, ארה"ב וכל המקומות בעולם שאין לי שום סיכוי להגיע ולטייל בהם בעשור הקרוב.
אחרים מפרסמים את האוכל המדהים שהכינו. מתלהבים מהעוגות המפוארות והמקושטות שהכינו במו ידיהם כשאני מכינה מקסימום עוגת שוקולד פשוטה ואם אני מקשטת אותה היא יוצאת עקומה.
לכולם יש כלבים גזעיים ומאולפים. כולם נוסעים לחו"ל. כולם גרים בבתים פרטיים. כולם מקבלים תעודות הצטיינות. כולם מציירים כמו אמנים. לכולם יש מלא חברים שאוהבים אותם. די. אני מקנאה. שמישהו יהיה קצת אמיתי.

מלחמת התרבות 2015

האמת שמלחמת התרבות שמשתוללת עכשיו בחוץ, בין האמנים הלוחמים למען הדמוקרטיה לבין שרת התרבות מירי רגב, היא לא מלחמה בין דמוקרטיה לדיקטטורית אלא מלחמה על החזרת כס השלטון התרבותי לתרבות המערבית.
תחשבו על זה, שנים שהמיינסטרים מורכב מתרבות המערב. מה שמקובל לכנות כתרבותי הוא מוזיקה מערבית, הצגות תיאטרון, סרטי קולנוע איכותיים (איטיים ומהורהרים), בלט, מוזיאונים וכד', ופתאום השתלטה לנו פה תרבות המזרח והתחילה לדחוק את המערב הצידה. המערביים (כלומר האשכנזים) מפחדים שמפילים אותם מכס המלכות באמצעות ריקודי בטן ושירה מלווה בכפיים. העם רוצה מוזיקה מזרחית והמלכים מפחדים.
על זה קמות הצעקות הברבריות של עודד קוטלר, יאיר גרבוז ודומיו. צעקות כאלה באות מהבטן, מהרגש, מהפחד ומהאיום. זה לא הפחד מאובדן כוחה של הדמוקרטיה. זה הפחד מאובדן השליטה.  

פיג'מה

מקלחת

הצבעה בבחירות

לבדידות יש טעם מר

לא יודעת איך הגעתי למצב הזה שאין לי חברות. אין לי למי להתקשר להתייעץ ולפרוק את מה שעל הלב. אמנם יש נשים שמחבבות אותי אבל אין לי יחסי חברות איתן. אני לא יודעת איך עושים את זה, מזמינים מישהי לקפה והיא באה או מרימים אליה טלפון סתם בשביל לפטפט בלי סיבה. היחסים שלי עם נשים אחרות הם רק שיחות עם מטרה מסוימת.
יש לנו שכנים חדשים. זוג שנראה לי שקצת צעיר מאיתנו, אולי בשלוש-ארבע שנים. חמודים כאלה. ומשהו חסום איתם בתקשורת. אולי זה בגלל שהבעל יש בו משהו מושך וזה מלחיץ אותי. אני מחכה שהמשיכה תיגמר כדי שאני ארגיש יותר חופשיה לתקשר איתם. הם כבר חודש פה, עדיין יש סיכוי לתקשורת? לפחות יש את האינטרנט בשביל לתקשר עם אנשים שאני לא מכירה. לא שבזה אני מצליחה כי גם את זה אני לא עושה.
_____________________________________________________
אני חושבת שהגעתי לשלב שאני מבינה את הנשים האלה שפתאום מתחילות לעשות ניתוחים פלסטיים ומותחות את הפנים וכל מה שצריך בגוף. אני הולכת לטיולים עם הכלבה שלי. טיולים ארוכים. פעמיים ביום. אני בת 40 וכמה חודשים ונראה לי שקיבלתי את המשבר. זה שאת מבינה פתאום שאת עוד מעט מאבדת את הגוף שלך. שאף אחד לא יימשך אלייך יותר. שהוא יהיה זקן. ופתאום אני מבינה שהייתי צריכה לחסוך לניתוחים אבל לא עשיתי את זה. אני חיה על זמן שאול. עוד מעט הגוף יתקמט והכל יהיה נפול ורופס. זהו. אני אחיה רק בשביל להיות סבתא ולטפל בנכדים ויכול להיות שהילדים שלי בכלל לא יצטרכו אותי ואז בכלל אהיה לבד. יש עוד כמה שנים עד שזה יקרה, בינתיים להיאחז בציפורניים בנעורים שנשארו. יותר לטפח את הגוף ולעשות ספורט. יו איזה פתטית נהייתי. מנסה להיראות סקסית בצורה נואשת ולא הולך לי. מעניין אם אחרים רואים את המאמצים שלי. מקווה שלא.

גם כשקשה לא מוותרים

הבת שלי רוצה להפסיק ללכת לחוג ריקוד, כי קשה לה ללמוד את הצעדים. אז אמרתי לה: "לא מפסיקים בגלל שקשה. תמשיכי להתאמץ וללמוד עד שיהיה לך קל ואז תראי כמה כיף יהיה לך".
אחר כך חשבתי לעצמי, האם אני מיישמת את מה שאמרתי לה? מתי המשכתי להתאמץ למרות שהיה לי קשה ולא ויתרתי? חשבתי וחשבתי על דוגמא כזאת. אני עדיין ממשיכה לחשוב....

אני האמא ששולחת את הבת שלה עם כינים לבית ספר

אני מנסה. באמת שאני מנסה. אבל זה לא מספיק.
אני לא מהאמהות האלה שזה בא להן בטבעיות, להושיב את הילדה ולסרק לה את השיער עם מסרק כינים במשך שעה עד שיוצאת הביצה האחרונה. אני לא מזדעזעת מהנוכחות של הכינים ועוצרת הכל כדי להעלים את התופעה.
אני האמא שכולן מאשימות שבגלל הבת שלה לכל הבנות בכיתה יש כינים.
אני מתארת לעצמי שאני לא היחידה. וזה לא שלא אכפת לי. באמת שאכפת לי. אבל האופי שלי הוא כזה, קצת מזניח. אני מודה שבזמן האחרון בקור הזה אני לא מסוגלת לקחת את עצמי לחדר האמבטיה עם הילדה לטיפול ראש רציני. ואם אני כבר עושה את זה, אני מתפללת שאחרי 10 דקות היא תתחנן שאני אפסיק ואז אני אגיד לה: טוב, נמשיך מחר.
אין לי כוח להחליף מצעים כל ערב. לפעמים אני כבר לא מוצאת נקיים כי שכחתי לכבס. לא כל האמהות הן כאלה מאורגנות ומסודרות, בסדר?
לפעמים אני מאשימה אחרים. טוענת שאני מנקה לבת שלי את הראש ולמחרת היא שוב נדבקת.
זה לא שאני לא מנקה לה את הראש. כל כך הרבה פעמים עשינו טיפולי כינים וכל כך הרבה תכשירים קניתי. אבל יש לי איזה פגם באופי, שאני לא מהמתמידים ושאני גם לא מהמסיימים משימות. הלוואי שהייתי קצת אחרת, אבל זה לא משתנה כמה שאני מנסה.
אני מרגישה אשמה, מרגישה כישלון כאמא. הכינים הן נקודת התורפה שלי, הבעיה שלא הצלחתי לטפל בה, המלחמה שלא הצלחתי לנצח. אני יכולה להאשים אחרים אבל אני יודעת שהאשמה היא בי. אז מחר קבעתי תור לסלון מיוחד שמטפל בכינים. אני מרגישה כאילו שזה בגלל שאני לא מצליחה לבד מה שאני יכולה לעשות לבד.
אני לוקחת אחריות. אני אשמה. אני לא מצליחה איפה שאחרות מצליחות. ואין לי תירוצים. אני לא אשת קריירה שחוזרת בשבע הביתה. אני נמצאת מהצהרים אבל איכשהו מתעייפת נורא כשמגיע הערב. לא יודעת ממה.
אני האמא של הילדה עם הכינים. אל תאהבו אותי, תצעקו עלי, תזרקו עלי דברים, תאשימו אותי. כן. זאת אני.

אני אוהבת את הגוף שלי כמו שהוא. אבל מה עם אחרים?

החלטתי לאהוב את הגוף שלי איך שהוא, שמן. הבעיה שחוץ ממני אף אחד לא אוהב אותו. ואני רוצה שיאהבו אותו.
נשים מתלוננות שגברים מטרידים אותן מינית. זה באמת מציק. אבל להיות במקום ההפוך, שאף אחד לא מטריד אותך מינית, זה גם לא נעים. כשאף אחד לא מסתכל עליך ככה, זה לא כזה כיף.
כשאני מסתכלת על גבר הוא נרתע. אם אני נחמדה מדי למישהו הוא בורח כי הוא חושב שאני מנסה להתחיל איתו. אני מרגישה שאני זאת שמטרידה מינית.
כשמתארים אותי אומרים: "השמנה הזאת". ואין נגד זה שום חוק של פוליטקלי קורקט. כי לתאר מישהו כ"ההוא השחור" או "הערבי הזה" זה אסור. אבל על בעלות עודף משקל אפשר להגיד "השמנות האלה" כי אין חוק של טאקט שמגן עלינו.
אם אני קולטת שגבר נועץ בי מבטים, אני מייד מסתכלת אחורה, ימינה ושמאלה כדי לחפש את הכוסית שעומדת שם. והיא תמיד נמצאת. אז למדתי כבר לא לחפש כי אולי זה קצת פתטי. אני יודעת מראש שיש לידי מישהי כזאת והוא מסתכל עליה.
גם לי בא למצוא חן בזכות הצורה החיצונית שלי. וכמה שאני קונה בגדים, נעליים ואיפור זה לא עוזר.
אז בנות, אם מישהו מחמיא לכן על השמלה או המראה שלכן, לפני שאתן רצות להתלונן על הטרדה מינית, תחשבו על זה שיש כאלה שהיו מתות שיגידו להן משהו כזה.
אני אוהבת את הגוף שלי. אני רוצה ליהנות ממני. אבל האמת היא שבשביל זה אני צריכה שגם אחרים ירצו אותו.