כשהכרתי את מלי ובאתי אליה הביתה, אמא שלה תמיד שכבה על הספה בסלון. אף פעם לא ראיתי אותה עושה כלום חוץ מלשכב. הבית היה מלוכלך ולא היה מה לאכול. היא היתה נורא שמנה והפנים שלה היו נפוחות עם שקיות מתחת לעיניים. לא האמנתי שהיא זו שמצוירת בתמונה שמעל הספה שעליה היא שכבה כל הזמן.
כשאבא של מלי היה חוזר הביתה הוא כל הזמן היה צועק. צעקות חזקות כאלה שמרעידות את כל הבית וכואבות לך בתור ילדה באוזניים. הוא היה צועק על מלי ועל האחיות שלה ועל אמא שלה. לא הבנתי מה הוא היה צועק כי זה היה בערבית או עיראקית.
אני לא זוכרת שראיתי את אמא של מלי עושה משהו אבל לפעמים היא היתה אומרת דברים למלי כמו בדאלק מלי או צוחקת עם קול נמוך וצרוד.
איפה ההורים של מלי היום אני לא יודעת. אומרים שאחות של מלי הפכה להיות נערת ליווי ואת מלי פגשתי לפני כמה שנים בחרמון עם הילדים שלה ובעלה אבל חוץ משלום לא הספקנו לדבר.
תמיד כשאני שוכבת על הספה בסלון כשאני עייפה ואין לי כוח לעשות כלום, אני חושבת על אמא של מלי ואיך היא היתה נראית לי בעיניים של הילדה שהייתי. כשאתה ילד אתה מכיר את ההורים של החברים שלך ורואה אותם איך הם באמת, כשהם בפיג׳מה בבית או בגופיה ותחתונים וכל ההורים שונים זה מזה ויש להם צורת חיים אחרת, אבל זה נראה לך בסדר.
אני לא זוכרת איך קראו לאמא של מלי ומה עלה בגורלה, איפה היא היום ואם היא עדיין בכלל חיה, האם היא הצליחה לקום מהספה בשביל להיות סבתא.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה