כמה כסף לתת לאירוע

יש המון אתרים שמחשבים כמה כסף מומלץ לתת במתנה לאירוע כמו חתונה. אני מכירה לפחות אחד.

אנחנו נותנים תמיד צ'ק לפי המקום, היום בשבוע, מספר האנשים שבאים איתנו וכד'. אבל אני המצאתי שיטה אחרת, שיטה מעניינת יותר, שתוציא אתכם מהשיגרה ומהקופסא המרובעת ותהפוך אתכם לאורחים בלתי שגרתיים ובלתי נשכחים בחתונה, בר/בת המצווה, הברית או הבריתה. 

אני גאה להציג בפניכם את השיטה החדשה לחישוב כמה לתת במתנה:
השיטה היא שיטת הגימטריה. נותנים צ'ק לחוגג לפי הערך הגימטרי של שמו. אם למשל לחתן קוראים איל ולכלה אביה, הרווחתם בגדול. תצטרכו לתת רק 1+10+30+1+2+10+5=61 שקלים! כמה חסכוני! אם אתם לא רוצים לצאת קמצנים, תוסיפו גם את הערך הגימטרי של שם המשפחה שלו ושלה. זה נחמד וגם מביא מזל.
אם השמות של החתן והכלה קצת יותר מתקדמים בסולם האלף בית העברי, כמו למשל תמר ושרון, כלומר 400+40+200+300+200+6+50=1196 זה קצת יותר קשה מבחינה כלכלית אז  במקרה כזה תביאו גם את הילדים שיאכלו טוב (ואל תאכלו כל היום) או תמצאו שיטה אחרת (אני אחשוב בשבילכם על משהו, אל תדאגו).
השיטה עובדת על כל סוגי האירועים: בר ובת מצוות, בריתות, ימי הולדת וכד'.

שיהיה מזל טוב!

שאלות אימוניות

רשימת שאלות שכדאי לנו לשאול את עצמנו. אני ממליצה לבחור כל יום שאלה, לעצום את העיניים ולחשוב על התשובה. לחשוב באמת, בלי לשקר לעצמך כי רק האמת תיקח אותך קדימה:

מה מפחיד אותי?

מה אני רוצה לחיים שלי?

מה עושה לי כיף?

ממה אני צריכה להיפרד?

ממה אני נמנעת?

מה אני רוצה לעשות ולא עושה?

מה קשה לי?

מה מלהיב אותי?

מה מצליח לי?

מה מצחיק אותי?

מה אני רוצה לשנות?

מה איבדתי בדרך?

למה אני מתגעגעת?

למה אני מחכה?

במה הצלחתי?

מה הנקודות החזקות שלי?

איפה יותר מדי נוח לי?

מה אנשים חושבים עלי?

עם מה עלי להתמודד עכשיו?

מה הצעד הבא שעלי לעשות?

מה החלום שלי?

איפה אני מרגישה הכי בטוחה?

מה חסר לי?

במה אני לא מצליחה?

מה מעכב אותי?

מה מקדם אותי?

על מה אני מודה?

על מה אני צריכה לוותר?

על מה אני צריכה לסלוח?

געגועים לאירופה

  יש אשכנזים בקהל? יש כאן בכלל קהל? כי בתור מישהי שהוריה הגיעו מארצות אירופה, הייתי רוצה לשתף משהו ולדעת אם עוד מרגישים את זה.

יש לי געגועים לאירופה. לא גרתי שם ולא טיילתי בה לזמנים ארוכים, אבל כל הטעימות הקטנות שעשיתי השאירו בי הרגשה שיש לי שם שורשים, שהחיים האמיתיים שם, שלשם אני שייכת.

אני לא מתכוונת לזה שאני לא ישראלית ויש לי כוונות לרדת מהארץ. גם לא לזה שהחיים שם טובים יותר. ברור שהיהודים צריכים מדינה משלהם ואסור שיהיו מיעוט בשום מקום, אבל בכל זאת אני מרגישה מגורשת. שגירשו אותנו משם. שיכולנו לגור שם וליהנות מהיבשת אבל לא רצו אותנו. היו אנטישמים, עשו פוגרומים, שרפו בתי כנסת, בזזו חנויות של יהודים, עד השואה הגדולה. עשו הכל כדי שלא נחיה שם. עד שהצליחו ועזבנו. ותמיד כשאני רואה תמונה של כפר אירופאי, של כיכר עם אבנים עתיקות, של כנסיות עם פעמונים או נהרות עם גשרים, תמיד נצבט לי הלב בגעגועים אפילו שלא הייתי שייכת לשם אף פעם.

כאילו ששם זה המקום האמיתי, לא כאן בלבנט.

כל האירופאים נראים לי כמו החבר׳ה הותיקים, אלה שהצליחו לשמור על מקומם. אלה שלא גירשו אותם.

גם האמריקאים נראים לי כמו פליטים שגורשו מאירופה. או כאלה שלא הצליחו שם אז הם עזבו להקים ארץ חדשה. גם הם שאריות מאירופה. אני מתכוונת לאמריקאים ממוצא אירופאי כמובן. אולי גם הם מתגעגעים.

אולי גם אנשים ממוצא תימני או מרוקאי מרגישים כמוני כשהם רואים תמונה של ארץ המוצא שלהם? גם להם יש צביטה של כאב אפילו אם לא באמת הגיעו משם אלא רק ההורים שלהם?

טוב חפרתי וחפרתי, וזה לא היה בקטע של להגיד שהחיים שם טובים יותר, רק שיש לי איזה כאב כשאני רואה נוף אירופאי. כאילו שגורשתי משם ואני לא יכולה לשוב.

תופסת מקום בעולם

מכירים את הימים האלה שאתם מרגישים שכולם נגדכם? שמישהו לא חייך אליכם או לא אמר לכם שלום ועוד מישהו לא היה נחמד ועוד מישהו דחה את הפגישה שלכם וכד׳ ואתם מתחילים להרגיש לא חשובים או שאולי עושים עליכם חרם ואתם לא יודעים את הסיבה? אם אתם לא מכירים אז אתם כנראה לא כמוני.

אוף. אני בן אדם כזה שאני צריכה כל הזמן את האישור של כולם. צריכה שכולם יחייכו אלי, יגידו לי משהו טוב, יאשרו את זה שזה טוב שאני קיימת בעולם הזה. בעצם לא טוב, בסדר. מרגישה צורך לקבל מכולם אישור שזה בסדר שאני נמצאת על כדור הארץ. תופסת מקום. נושמת אויר.

לא לוקחת מתנות מאף אחד כי לא מאמינה שמגיע לי. ואם כן אז מודה עד הגג.

ואז מתחיל המירוץ לרצות את כולם. לעשות בשביל כולם כל מה שהם רוצים ולמלא את כל הצרכים שלהם. שכולם יהיו מרוצים כדי שיתנו לי חיוך או מילה טובה שזה יהיה אישור בשבילי שזה בסדר שאני חיה פה על הפלנטה, שזה בסדר שאני תופסת מקום בעולם.

פאק איזה אופי מחורבן זה. מה עם הצרכים שלי? מה עם הרצונות שלי?

ושלא תחשבו שאני כזה בנאדם טוב שעושה טוב למען כולם, כי מה שקורה זה ההיפך. מרוב שאני מנסה לרצות את כולם אני לא מצליחה להספיק ואז תמיד יש משהו שלא מתבצע, מישהו שלא מרוצה. ואז אני כל כך מתבאסת ועלולה להתפרץ על כולם. 

אז איך מוצאים את האיזון הזה, בין להיות בסדר עם אחרים ולהיות בסדר עם עצמך? קוראים לזה אסרטיביות. אני יודעת. אבל איפה קונים את זה?

מה זה מצחיק?

בעקבות תערוכה חדשה שיש במוזיאון הילדים בחולון, חשבתי לעצמי מה זה מצחיק וממה מורכב ההומור.

הרבה פעמים מה שגורם לנו לצחוק הוא הבלתי צפוי. כשמספרים לנו משהו או שאנחנו רואים משהו עם התפתחות בלתי צפויה בעלילה, כשאנחנו מצפים שהעלילה תתפתח לכיוון מסוים והיא מתפתחת לכיוון אחר. 

רוב הבדיחות מבוססות על ההפתעה שמגיעה בסוף.

למשל: זוג נמצא בחדר הלידה. האישה נאנקת מכאבים ובשיא הצירים היא מקללת את האבא של התינוק שלה: הלוואי שתמות! למחרת הם חוזרים הביתה ומגלים שהשכן מת.

מה שמצחיק בבדיחה הוא הבלתי צפוי: שהשכן מת במקום הבעל. שהאמת יצאה לאור והיא לא מה שציפינו לה.

חמותי עבדה בבנק במשך שנים עד שיצאה לפנסיה. היא אהבה לספר לנו סיפורים על עובדי הבנק. אחד הסיפורים היה על עובדת בשם זהבה (שם בדוי). זהבה היתה רווקה זקנה עם הרבה כסף. בגלל שהיתה חסכנית כל כך היא הצליחה לקנות בית יפה באיזור טוב ולרהט אותו יפה. לא היו לה הוצאות על אחרים והיא הצליחה לכלכל את עצמה יפה מאד עם המשכורת של הבנק שבו עבדה הרבה שנים וגם לשמור הרבה רזרבות בצד. 

יום אחד הגיע לבנק לקוח חדש. הוא היה דרוזי יפה תואר. גבר נאה עם עיניים כחולות מהפנטות. הוא פתח חשבון אצל זהבה ובהזדמנות זו גם כבש את ליבה. זהבה והבחור הפכו לנאהבים. הוא היה איש עסקים שגר בכפר בצפון. במשך השבוע הוא גר בביתה של זהבה ביחד איתה ובסוף השבוע היה ישן בכפר. זהבה היתה מאוהבת ומאושרת. אחרי רומן מסעיר שנמשך כמה חודשים קיבלה זהבה יום אחד שיחת טלפון לבנק. על הקו היתה אישה אחרת. היא שאלה את זהבה האם היא גרה בכתובת שבה באמת היא גרה וזהבה ענתה שכן. ואז האמת יצאה לאור. מסתבר שבזמן שזהבה עבדה לפרנסתה בבנק, הבחור שאיתו יצאה היה מביא לדירה שלה אישה אחרת ואומר לה שהוא זה שגר שם. האישה גילתה יום אחד מסמכים של זהבה בבית והחליטה להתקשר אליה לבדוק. האמת יצאה לאור. התברר שלא מספיק שהגבר השרמנטי היה נשוי, הוא גם היה בוגד בזהבה עם אישה אחרת.

עד כאן הסיפור לא מצחיק אלא מותח. הסוף אולי הפתיע אתכם או שציפיתם לו אם אתם טיפוסים פסימיים אבל מעבר למתח שבעלילה ולתגלית המפתיעה אין כאן שום דבר מצחיק, בטח שלא בשביל זהבה.

הסיפור ממשיך: זהבה שגילתה את הבגידה של אהובה היתה שבורה. מרוב אכזבה ושיברון לב  היא חלתה בסרטן קטלני ומתה לאחר מספר חודשים. האחיות שלה, במקום לבוא לעזור לה ולסעוד אותה לפני מותה, לא התייחסו אליה ולאחר מותה רצו לבנק כדי להשתלט לה על הנכסים.

כשחמותי סיפרה את סוף הסיפור התחלנו לצחוק. אמנם הסוף של הסיפור היה מאד עצוב וטרגי אבל הוא מאד הצחיק אותנו משום מה.

למה זה הצחיק אותנו? קודם כל, אנחנו לא מכירים את זהבה ולא קשורים אליה רגשית אז קל להסתכל על הסיפור הזה מהצד בלי לערב רגשות של צער. דבר שני, ההסבר לדעתי למה שמצחיק בסוף הסיפור הוא שציפינו לסוף אחר. יש לנו שבלונה במוח שסיפורים מסתיימים עם סוף טוב, או סוף שבו הצדק יוצא לאור או שהמעגל נסגר בדרך כלשהי. בסיפור של זהבה ציפינו שהעלילה תסתיים בדרך אחרת. שזהבה תנקום בבחור שרימה אותה או שתמצא אביר חלומות אחר. ציפינו שזהבה תקבל משהו טוב והבחור יקבל את עונשו. שייעשה צדק כלשהו. במקום זאת הסוף היה רע ומר בשביל זהבה, והתפנית הבלתי צפויה הזאת אולי העמידה אותנו במבוכה כלשהי שגרמה לנו לצחוק.
עוד על מה שמצחיק אותנו בהמשך....

הרגתי עכביש ענק

איזה עכביש ענק הרגתי הבוקר. ריססתי אותו בחצי מיכל של קיי 300. די כבר נמאס לי ממנו, אני כל הזמן רואה אותו מסתובב אצלנו בבית ומפחיד אנשים. חוצפן כזה. אפשר לחשוב באיזה זכות הוא עושה את זה. הוא משלם שכר דירה? חשבון חשמל? ארנונה? לא, שום דבר, פרזיט! אז אולי זה פיתרון אכזרי קצת אבל תדעו לכם שניסיתי לגרש אותו בהומניות כבר כמה פעמים והוא חזר.

הילדה עדיין לא חזרה

ערב יום כיפור. הבת שלי יצאה עם החברים שלה. שום דבר רע לא יכול לקרות אבל בראש שלי רצים התסריטים הגרועים ביותר כי עכשיו ארבע בבוקר כמעט ולפני חצי שעה היא התקשרה, לא הספקתי לענות ועכשיו אני מתקשרת אליה כל הזמן והטלפון שלה כבוי. שלחתי לה הודעות והיא לא עונה, בדקתי באפליקציה שמאתרת אייפונים והמכשיר שלה לא מקוון. התקשרתי לאחד החברים שלה והוא ענה לי מנומנם שהיא בדרך הביתה. זה עוד יותר הלחיץ אותי. התלבשתי ויצאתי החוצה.

השקט של יום כיפור הרגיע אותי. מה יכול לקרות בשקט הזה? הסתכלתי לצדדים, יש משהו חשוד? הקשבתי לכל הקולות מרחוק ולא הצלחתי לשמוע שום דבר חוץ מנביחות של כלבים. התלבטתי אם להיכנס לאוטו ולנסוע לחפש אותה. מוזר איך שאני מסוגלת לעשות כל דבר שיחלל את יום כיפור אבל לנסוע לא בא בחשבון. המחשבות הרעות מציפות לי את המוח. זה בכל זאת יום הדין. אולי זה גזר הדין. שלה, שלי. בכל זאת אני לא אדם טוב כמו שאני נראית. אני חושבת שאנשים שמכירים אותי חושבים שאני כל כך עדינה שלא מסוגלת לפגוע בזבוב. הם לא יודעים ולא היו מאמינים מה מתחולל לפעמים בתוכי, אלו מחשבות רעות. בגלל זה אני לא צמה. כי צום של יממה אין בו טעם כי הוא לא יביא לשינוי. שלחתי אס אמ אס לשתי חברות שלה, שאלתי אם היא אצלן. התחלתי לכתוב את הפוסט הזה, להוציא. פתאום למעלה מופיעה התראה עם הריבוע הירקרק ובועת הדיבור הלבנה: כן, היא איתי. אנחנו אצל א׳.

נשימה עמוקה של הקלה. דמעות עומדות בעיניים. אושר קטן בלב. תודה לאל.

------------------------------------------------

הכי מצחיקים ביום כיפור הם אלה שצמים, מתענים, שומרים על כל החוקים, לא מתקלחים, לא מצחצחים שיניים, מתפללים והולכים לבית כנסת ועושים הכל כמו שצריך- אבל מה, בערב תראה אותם ליד בית הכנסת נפגשים עם כל החברים והולכים לטייל ברחוב ומרכלים, מלכלכים ומטנפים על כל העולם ואשתו. מוציאים את לשון הרע כמו שלא עשו כל השנה. אלה הכי מוזרים.