אנחנו עניים. אנחנו ממש מתחת לקו העוני.
אנחנו משפחה של ארבע נפשות שחיה מ-7,500 ש"ח בחודש. אנחנו גרים בשכירות והחוזה נגמר, צריך לעזוב את הדירה. לאן נלך? לא יודעת.
היום באו לראות את הדירה. כל היום ניקיתי וסידרתי כדי שהבית יראה טוב שבעלת הבית לא תרד לחיים שלנו.
הראשון שהגיע רצה לקנות, לשפץ, להרחיב. דיבר איתנו על כמה יהיה צריך להשקיע בלי שום בעיה, מאה מאתיים אלף שקל. נוריד פה, נוסיף שם. ובעלי מדבר איתו כאילו הוא גם בענייני נדל"ן. אנחנו בענייני נדל"ן של ארגזים ברחוב. אם יש ארגז פנוי תודיעו לי. נבוא לגור שם. אין לנו כסף אפילו לאוהל.
אחר כך בא זוג. הם הסתכלו והסתובבו בדירה. ואז הם נכנסו לחדר האמבטיה ופתאום הבחור עשה פרצוף. לא מתאים. הוא התחיל להתלחש עם בת הזוג שלו. אחר כך הם הלכו.
עכשיו התפרקתי במיטה. מבינה שאי אפשר להמשיך ככה. הכל עולה כסף וזה רק הולך ונהיה יותר גרוע ואין לי דרך להשיג את הכסף הזה שצריך בשביל לחיות. אולי נגמרה לנו הדרך בתור משפחה. אני מרגישה חוצפנית ודוחה, איזה בן אדם אני שאני מגדלת את הבנות היפות שלי באיזו זכות כשאין לי מה לתת להן. אין לי חיים לתת להן. אני רוצה למסור אותן למשפחת אומנה שתיתן להן חיים טובים יותר. אבל אז הן יחשבו שויתרתי עליהן. הן לא מבינות.
כששומעים על אמהות שמוסרות את הילדים שלהן לאימוץ תמיד כועסים. למה אמא ביולוגית מוותרת על הילדים שלה. אני דווקא יכולה להבין. אמא רוצה את החיים הטובים לילדים שלה ולפעמים זה במחיר של זה שהיא לא תהיה איתם. אני מבינה את זה לגמריי. אני לא יודעת מה לעשות. אני בתבוסה מהחיים. איך ממשיכים הלאה. כלום לא יעזור. המאבק הזה של עוד שקל ועוד שקל לקצץ פה ושם ולנסות להרוויח עוד שקל וזה לא עוזר כי אז בבום באים אליך ואתה צריך לשלם אלפים.
איך שורדים?
אנחנו משפחה של ארבע נפשות שחיה מ-7,500 ש"ח בחודש. אנחנו גרים בשכירות והחוזה נגמר, צריך לעזוב את הדירה. לאן נלך? לא יודעת.
היום באו לראות את הדירה. כל היום ניקיתי וסידרתי כדי שהבית יראה טוב שבעלת הבית לא תרד לחיים שלנו.
הראשון שהגיע רצה לקנות, לשפץ, להרחיב. דיבר איתנו על כמה יהיה צריך להשקיע בלי שום בעיה, מאה מאתיים אלף שקל. נוריד פה, נוסיף שם. ובעלי מדבר איתו כאילו הוא גם בענייני נדל"ן. אנחנו בענייני נדל"ן של ארגזים ברחוב. אם יש ארגז פנוי תודיעו לי. נבוא לגור שם. אין לנו כסף אפילו לאוהל.
אחר כך בא זוג. הם הסתכלו והסתובבו בדירה. ואז הם נכנסו לחדר האמבטיה ופתאום הבחור עשה פרצוף. לא מתאים. הוא התחיל להתלחש עם בת הזוג שלו. אחר כך הם הלכו.
עכשיו התפרקתי במיטה. מבינה שאי אפשר להמשיך ככה. הכל עולה כסף וזה רק הולך ונהיה יותר גרוע ואין לי דרך להשיג את הכסף הזה שצריך בשביל לחיות. אולי נגמרה לנו הדרך בתור משפחה. אני מרגישה חוצפנית ודוחה, איזה בן אדם אני שאני מגדלת את הבנות היפות שלי באיזו זכות כשאין לי מה לתת להן. אין לי חיים לתת להן. אני רוצה למסור אותן למשפחת אומנה שתיתן להן חיים טובים יותר. אבל אז הן יחשבו שויתרתי עליהן. הן לא מבינות.
כששומעים על אמהות שמוסרות את הילדים שלהן לאימוץ תמיד כועסים. למה אמא ביולוגית מוותרת על הילדים שלה. אני דווקא יכולה להבין. אמא רוצה את החיים הטובים לילדים שלה ולפעמים זה במחיר של זה שהיא לא תהיה איתם. אני מבינה את זה לגמריי. אני לא יודעת מה לעשות. אני בתבוסה מהחיים. איך ממשיכים הלאה. כלום לא יעזור. המאבק הזה של עוד שקל ועוד שקל לקצץ פה ושם ולנסות להרוויח עוד שקל וזה לא עוזר כי אז בבום באים אליך ואתה צריך לשלם אלפים.
איך שורדים?
