מישהי שלא נוסעת בקיץ להולנד או ליער השחור וצריכה המלצות.
מישהי שלא מחפשת עוזרת בית שמוכנה לגור בקומת המרתף שלהם.
שלא מחפשת רהיטים בחו"ל ולא משפרת דיור.
רצוי שתהיה אפילו הומלסית, כמוני.
אבל שלא תהיה קורבנית ולא תרחם על עצמה. ואם כן, אז בדרך חיננית ועם הומור.
מישהי שלא מפרסמת תמונות של עוגות עם זילופים ובצק סוכר שהיא עבדה עליהן שעות בזמן הפנוי שלה כי בעלה מרוויח הרבה כסף.
מישהי שבעלה לא מרוויח המון כסף. רצוי שיהיה אפילו מובטל, כמו שלי.
מישהי שלא מתגאה בילדים המוצלחים שלה שמוציאים ציונים טובים כי יש להם מורים פרטיים בכל המקצועות.
מישהי שלא יוצאת להצגות ומופעים של אמנים שמגיעים מחו"ל למרות שאיימו על חייהם וכרטיס להופעה שלהם עולה 500 שקלים.
עד כאן הדרישות, מאמינה שהבנתן את העיקרון ומי שלא מתאים לה עברה לקרוא משהו אחר.
עכשיו מה יש לי להציע:
בת 43 כמעט. עובדת מהבית לבד. קראתי שכדי להיות מאושר אדם צריך שיהיה לו לפחות חבר טוב אחד או שניים או יותר. נשואה ואם לשתי בנות. יש לנו גם כלב שאני יוצאת איתו 3 פעמים ביום כי אחרת אף אחד לא יצא איתו. אין לי חברות. לא יודעת איך הגעתי למצב הזה אבל זה נראה לי מוזר. יכול להיות שאת המקום של החברות ממלא בעלי שאני חופרת לו כל היום על כל פיפס שקורה בחיים שלי. אבל אתן יודעות איך זה הקשבה והבנה של בעלים. זה לא כמו חברה. אני מספרת הכל גם לחמותי, לאמא שלי ולאחותי, ולא נשאר מקום לחברה. הקשרים עם החברות הישנות שלי התנתקו ונשארתי בלי אף אחת שאני יכולה להזמין לקפה או ללכת אליה לשתות קפה.
שמנה. אולי בגלל זה?
אולי זה בגלל שאני לא מתלבשת יפה. מכנסיים צמודים וחולצות רחבות בבטן, בדרך כלל שחורות. לפעמים המראה מרזה אותי ואני מרגישה חתיכה, עד שמגיעה למראה אחרת שאומרת לי להפסיק לעוף על עצמי ומורידה אותי בחזרה לקרקע.
אז מה יש לי להציע. מבינות דבר יגידו שיש לי דימוי עצמי נמוך ובכלל זה אני לא חברותית. נכון. אבל נראה לי שיש הרבה נשים שלא מעריכות את עצמן והן מוקפות בחברות.
אולי אני פשוט צריכה להציע קפה ועוגה?
האמת שבעידן הווצאפ והסמארטפון למי יש חשק להיפגש. אבל לפעמים אני צריכה לדבר עם חברה, עם מישהי שמבינה, שעוברת דברים דומים למה שאני עוברת. אבל לא. כולן מוצלחות ואסרטיביות ועושות ומבלות. למה שאני אעניין מישהי?
צריכה ללכת לעבוד. המשך יבוא.
