אז כמו הרבה משפחות שמכבדות את עצמן, גם אנחנו נסענו ללונדון לטיול בת מצווש עם הילדה המתבגרת שלנו.
איזה כייף היה! 9 ימים ללא חיבור לאינטרנט בהם הבת שלנו היתה איתנו ולא בווצאפ עם החברים שלה!
9 ימים של תקשורת נקייה שכללה החלפת משפטים בדיבור בלבד (לפעמים גם בשתיקות ומבטים)!
האמת שבמלון היה חיבור חינם ל wifi אבל מי היה במלון בכלל? רק בארוחת הבוקר שכללה אמממ.... טוסטים עם חמאה וריבה וחביתה מקושקשת, נקניק Ham ושעועית. כל כך פשוט אבל כל כך טעים.
עד היום, שבוע אחרי שחזרנו, אני עושה לי לארוחת בוקר פרוסות לחם בטוסטר ומורחת חמאה רק כדי שאחר כך יהיו לי גרעפסים שיזכירו לי את לונדון.
עם כל כמה שזה נדוש לנסוע ללונדון, זה היה כל כך כייף. פעם חמישית שאני שם ובכל פעם אני מתאהבת בה מחדש.
אחר כך כשחוזרים זה עושה לי כל כך רע. אני מרגישה שהחיים הם בעצם שם. כאן בישראל זה בעצם השוליים. שאריות של החיים. אני יודעת שיש אנשים שיחלקו על דעתי ויגידו שאין כמו בארץ. אני לא מסכימה. אין כמו בלונדון. אני מוכנה שיחסלו את מד... טוב, כאן רציתי לכתוב משהו קיצוני אז אני אעצור שלא יאשימו אותי בשמאלנות קיצונית ובגידה במדינה, אבל זה לא מתוך שמאלנות, זה רק מתוך אהבת לונדון. האוויר שם כל כך נעים, כל הזמן הגשם רוחץ אותו והוא כל כך נקי. האנשים שם כל כך נחמדים. אין שם שום יאוש, גם לא נוח.
טוב, מספיק לדבר על לונדון. אני לא אספר על החוויות של מאדאם טוסו-מוזיאון הטבע-ביג בן-אוקספורד-פיקדילי-לונדון איי וכו' כי זה ממש נדוש ואפשר למצוא על כל אתר מיליון כתבות באינטרנט, בזאת סיימתי את הבעת געגועיי, רגשותיי ואהבתי לבירת אנגליה.
ביי לונדון! מקווה לחזור בקרוב!
 בתמונה: הביג בן. רציתי לצלם את הבת שלי אבל כל הזמן עברו תיירים שהסתירו. |
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה