יש לי געגועים לאירופה. לא גרתי שם ולא טיילתי בה לזמנים ארוכים, אבל כל הטעימות הקטנות שעשיתי השאירו בי הרגשה שיש לי שם שורשים, שהחיים האמיתיים שם, שלשם אני שייכת.
אני לא מתכוונת לזה שאני לא ישראלית ויש לי כוונות לרדת מהארץ. גם לא לזה שהחיים שם טובים יותר. ברור שהיהודים צריכים מדינה משלהם ואסור שיהיו מיעוט בשום מקום, אבל בכל זאת אני מרגישה מגורשת. שגירשו אותנו משם. שיכולנו לגור שם וליהנות מהיבשת אבל לא רצו אותנו. היו אנטישמים, עשו פוגרומים, שרפו בתי כנסת, בזזו חנויות של יהודים, עד השואה הגדולה. עשו הכל כדי שלא נחיה שם. עד שהצליחו ועזבנו. ותמיד כשאני רואה תמונה של כפר אירופאי, של כיכר עם אבנים עתיקות, של כנסיות עם פעמונים או נהרות עם גשרים, תמיד נצבט לי הלב בגעגועים אפילו שלא הייתי שייכת לשם אף פעם.
כאילו ששם זה המקום האמיתי, לא כאן בלבנט.
כל האירופאים נראים לי כמו החבר׳ה הותיקים, אלה שהצליחו לשמור על מקומם. אלה שלא גירשו אותם.
גם האמריקאים נראים לי כמו פליטים שגורשו מאירופה. או כאלה שלא הצליחו שם אז הם עזבו להקים ארץ חדשה. גם הם שאריות מאירופה. אני מתכוונת לאמריקאים ממוצא אירופאי כמובן. אולי גם הם מתגעגעים.
אולי גם אנשים ממוצא תימני או מרוקאי מרגישים כמוני כשהם רואים תמונה של ארץ המוצא שלהם? גם להם יש צביטה של כאב אפילו אם לא באמת הגיעו משם אלא רק ההורים שלהם?
טוב חפרתי וחפרתי, וזה לא היה בקטע של להגיד שהחיים שם טובים יותר, רק שיש לי איזה כאב כשאני רואה נוף אירופאי. כאילו שגורשתי משם ואני לא יכולה לשוב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה