עמדתי בתור בסופר ששייך לאחת מהרשתות שהמילה "חינם" נמצאת בשם שלהן, אבל סתם ככה, בלי משמעות. תמיד אתה משלם את כל המחיר.
לפנינו עמד איש עם עגלה עמוסה.
פתאום באה אישה צעירה ונאה והם התחילו לדבר.
ואז הוא אמר לה: בואי נשמה, תהיי לפני.
ככה, בלי להתייחס אליי. וגם היא לא הסתכלה אפילו לכיוון שלי ונעמדה לפניי.
אמרתי: "מה איתנו?"
הם לא התייחסו.
בעלי הגיע לקופה ונעמד איתי בתור. אמרתי לו: "לא אכפת לך שהוא הכניס פה מישהי לפנינו?"
הוא שאל: "הם ביקשו רשות?"
אמרתי: "לא"
האיש שהיה לפנינו הסתכל בנו במבט מהיר, בוחן איזה סיכון יש לו בהתעסקות איתנו, וחזר מהר להביט בקופה, מתעלם מאיתנו. גם האישה התעלמה.
ויתרתי. לא בא לי להיכנס לריבים מכוערים והריבים מהסוג הזה תמיד נהיים מכוערים.
אבל רשמתי לעצמי. אנשים מתייחסים אלינו כשקופים. אנחנו צריכים להראות יותר נוכחות בעולם הזה. די. בא לי להפסיק להיות האזרחית השקטה והטובה, שומרת החוק, הפחדנית, הנחבאת אל הכלים, כל הזמן מנסה להיות בסדר. טוב, להמשיך להיות בסדר אבל להפסיק להיות כזאת שקטה.
אבל אני לא יודעת אם זה נכון בשבילי. האמת שקרה לי כמה פעמים שרבתי או התפרצתי. אחר כך אכלתי את עצמי ולא אהבתי את מי שהייתי. מצד שני אני כועסת.
פעם אחת הייתי במכולת שכונתית ושמתי את הדברים שלי ליד הקופה. בא אחרי איש ועמד בתור. הדברים שלי תפסו את המקום ולא אפשרו לו להניח את שלו. הוא לא אמר כלום, רק תקע בי מבט. בהתחלה חשבתי שהוא רוצה להתחיל איתי. ואז הבנתי שהוא רוצה להניח את הדברים שלו. אז הזזתי את הדברים שלי כדי שגם לא יהיה מקום. הוא לא אמר כלום. לא העריך. אחר כך התעצבנתי. זה עשה לי רע. לתקוע מבט נוזף כאילו אני הבן אדם הכי רע בעולם ואז כשאני מתקנת את עצמי לא לסלוח?
אנשים יכולים להיות כאלה מעצבנים.
ואי אפשר לפתור את זה. יש כאלה שמעלים תמונות לפייסבוק ועושים שיימינג. מה יוצא מזה? אז הצלחתם לנקום ולהשפיל את מי שעשה לכם רע. אבל האם זה שווה את זה? אני לא אוהבת תשומת לב יותר מדי. אבל גם לא התעלמות. כל מה שבא לי זה חיוך קטן או תודה קטנה. זה הכל, זה יכול לעשות לי את כל היום.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה