אנחנו בני 42, כמעט 43, וגרים עדיין בדירות שכורות.
לרוב האנשים בגילנו יש לפחות בית אחד. אחד שהם גרים בו, ואחד שהם משכירים לאנשים כמונו.
לגור בדירה שכורה זה לא לתלות תמונות.
זה לא להתעניין בעיצוב הבית כי במילא עוד מעט תעזוב.
זה לשים מתלה מפלסטיק שנצמד בוואקום בשירותים למגבת הידיים שכל הזמן נופל.
זה לבדוק את הלוטו כל רביעי וראשון בבוקר ולגלות שהמספרים הקבועים שלך שוב לא זכו.
זה להתבייש קצת ולהשתתק כשכולם מדברים מסביב על נדל"ן.
זה לצפות בסתר לבך שמישהו במשפחה כבר ימות ויוריש לך קצת כסף.
זה לא להשתמש במילה "הביתה". לא מסוגלת לקרוא למקום שאני גרה בו "הבית שלי" או להשתמש במילה "הביתה".
זה להרגיש שהכל זמני.
אני לא רוצה להתלונן. לכל אחד יש חבילה שהוא סוחב על הגב. יש כאלה שהחבילה שלהם הרבה יותר גרועה משלי.
יש לנו קורת גג מעל הראש, יש מה לאכול, יש פרטיות, לא קר לנו ולא חם לנו. נעים לנו.
אבל יש קינאה שאוכלת את הלב, ויש חוסר ביטחון והרגשה שפספסת משהו בחיים, שנכשלת.
אולי זה גם תורם לחוסר הביטחון שלי עם אנשים ולזה שאני מתרחקת ולא יוצרת קשר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה