קצת בפנים הרבה בחוץ

עזבתי בערך את בעלי. בגיל 42 הלכתי עם הילדים להורים ולא לקחתי אותו איתנו. זה לא שאני גרושה זוהרת עכשיו או לפחות אישה בשלה. אני סתם שוכבת על מיטה מתקפלת וקוראת פה ספר, שם ספר. והוא ממש שבור. לא מבין מאיפה זה בא לו. פתאום בשבועות האחרונים לפני הפרידה הוא היה כזה מקסים. הרבה פחות צעקות. המון אהבה. נשביתי בקסמים שלו ושכחתי את כל הרע. אבל היה כבר מאוחר מדי. לא דאגנו לדיור ולא היה לאן ללכת. אז עברתי להורים ולו לא היה מקום.
כמה בכיתי.
כמה אשמה.
כמה ממולכדת.
לא הבנתי ואני לא מבינה עד עכשיו מה אני מרגישה.
כשהיינו ביחד שנאתי אותו כל כך.
את הצעקות המשפילות שלו.
ועכשיו כולי רחמים עליו ואשמה שהוא סובל. ושכחתי הכל. ועזבתי רק חצי. חצי רגל בפנים חצי בחוץ. עדיין רוצה אולי לחזור כי היו לנו זמנים טובים.
אני לא יודעת. אולי הוא השתנה?
אולי הוא לא יצעק עלי יותר ככה חזק כל כך ששומעים בכל העיר. אולי הוא לא יזרוק מאפרה על הרצפה או יקרע בגד שהוא לובש. הוא לא עשה את זה הרבה זמן. אולי הוא לא יצעק על אנשים יותר ברחוב סתם. או על אנשים במכוניות אחרות.
כשאנחנו לא ביחד, אני מרגישה טוב. מרגישה משוחררת. יש לי עצב כזה של געגוע. אבל נהנית מהשקט ומהקרקע היציבה.
הוא לא מבין. חושב שנתן לי אהבה ואני זרקתי או לפחות ככה הוא אומר.
אז זה נגמר או לא?
הוא ניתק את הקשר בעצבים. כל הזמן כועס עלי. מעניין אם אני אצא מזה.
האם אשתחרר? האם תמיד אהיה לבד אצל ההורים שלי כמו בת טיפש עשרה נזופה. כל צעד שאני עושה אני מדווחת להם. לא שאני מאשימה או באה בטענות. זה פשוט כשכל כך צפוף ורואים הכל אז גם שואלים. לאן הלכת? לאן את הולכת? מה עשית? מה קנית?
יו זה קשה ומוזר אבל ברוך השם יש לי קרקע מתחת לרגליים.