אני מנסה. באמת שאני מנסה. אבל זה לא מספיק.
אני לא מהאמהות האלה שזה בא להן בטבעיות, להושיב את הילדה ולסרק לה את השיער עם מסרק כינים במשך שעה עד שיוצאת הביצה האחרונה. אני לא מזדעזעת מהנוכחות של הכינים ועוצרת הכל כדי להעלים את התופעה.
אני האמא שכולן מאשימות שבגלל הבת שלה לכל הבנות בכיתה יש כינים.
אני מתארת לעצמי שאני לא היחידה. וזה לא שלא אכפת לי. באמת שאכפת לי. אבל האופי שלי הוא כזה, קצת מזניח. אני מודה שבזמן האחרון בקור הזה אני לא מסוגלת לקחת את עצמי לחדר האמבטיה עם הילדה לטיפול ראש רציני. ואם אני כבר עושה את זה, אני מתפללת שאחרי 10 דקות היא תתחנן שאני אפסיק ואז אני אגיד לה: טוב, נמשיך מחר.
אין לי כוח להחליף מצעים כל ערב. לפעמים אני כבר לא מוצאת נקיים כי שכחתי לכבס. לא כל האמהות הן כאלה מאורגנות ומסודרות, בסדר?
לפעמים אני מאשימה אחרים. טוענת שאני מנקה לבת שלי את הראש ולמחרת היא שוב נדבקת.
זה לא שאני לא מנקה לה את הראש. כל כך הרבה פעמים עשינו טיפולי כינים וכל כך הרבה תכשירים קניתי. אבל יש לי איזה פגם באופי, שאני לא מהמתמידים ושאני גם לא מהמסיימים משימות. הלוואי שהייתי קצת אחרת, אבל זה לא משתנה כמה שאני מנסה.
אני מרגישה אשמה, מרגישה כישלון כאמא. הכינים הן נקודת התורפה שלי, הבעיה שלא הצלחתי לטפל בה, המלחמה שלא הצלחתי לנצח. אני יכולה להאשים אחרים אבל אני יודעת שהאשמה היא בי. אז מחר קבעתי תור לסלון מיוחד שמטפל בכינים. אני מרגישה כאילו שזה בגלל שאני לא מצליחה לבד מה שאני יכולה לעשות לבד.
אני לוקחת אחריות. אני אשמה. אני לא מצליחה איפה שאחרות מצליחות. ואין לי תירוצים. אני לא אשת קריירה שחוזרת בשבע הביתה. אני נמצאת מהצהרים אבל איכשהו מתעייפת נורא כשמגיע הערב. לא יודעת ממה.
אני האמא של הילדה עם הכינים. אל תאהבו אותי, תצעקו עלי, תזרקו עלי דברים, תאשימו אותי. כן. זאת אני.
אני לא מהאמהות האלה שזה בא להן בטבעיות, להושיב את הילדה ולסרק לה את השיער עם מסרק כינים במשך שעה עד שיוצאת הביצה האחרונה. אני לא מזדעזעת מהנוכחות של הכינים ועוצרת הכל כדי להעלים את התופעה.
אני האמא שכולן מאשימות שבגלל הבת שלה לכל הבנות בכיתה יש כינים.
אני מתארת לעצמי שאני לא היחידה. וזה לא שלא אכפת לי. באמת שאכפת לי. אבל האופי שלי הוא כזה, קצת מזניח. אני מודה שבזמן האחרון בקור הזה אני לא מסוגלת לקחת את עצמי לחדר האמבטיה עם הילדה לטיפול ראש רציני. ואם אני כבר עושה את זה, אני מתפללת שאחרי 10 דקות היא תתחנן שאני אפסיק ואז אני אגיד לה: טוב, נמשיך מחר.
אין לי כוח להחליף מצעים כל ערב. לפעמים אני כבר לא מוצאת נקיים כי שכחתי לכבס. לא כל האמהות הן כאלה מאורגנות ומסודרות, בסדר?
לפעמים אני מאשימה אחרים. טוענת שאני מנקה לבת שלי את הראש ולמחרת היא שוב נדבקת.
זה לא שאני לא מנקה לה את הראש. כל כך הרבה פעמים עשינו טיפולי כינים וכל כך הרבה תכשירים קניתי. אבל יש לי איזה פגם באופי, שאני לא מהמתמידים ושאני גם לא מהמסיימים משימות. הלוואי שהייתי קצת אחרת, אבל זה לא משתנה כמה שאני מנסה.
אני מרגישה אשמה, מרגישה כישלון כאמא. הכינים הן נקודת התורפה שלי, הבעיה שלא הצלחתי לטפל בה, המלחמה שלא הצלחתי לנצח. אני יכולה להאשים אחרים אבל אני יודעת שהאשמה היא בי. אז מחר קבעתי תור לסלון מיוחד שמטפל בכינים. אני מרגישה כאילו שזה בגלל שאני לא מצליחה לבד מה שאני יכולה לעשות לבד.
אני לוקחת אחריות. אני אשמה. אני לא מצליחה איפה שאחרות מצליחות. ואין לי תירוצים. אני לא אשת קריירה שחוזרת בשבע הביתה. אני נמצאת מהצהרים אבל איכשהו מתעייפת נורא כשמגיע הערב. לא יודעת ממה.
אני האמא של הילדה עם הכינים. אל תאהבו אותי, תצעקו עלי, תזרקו עלי דברים, תאשימו אותי. כן. זאת אני.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה